הכתב והקבלה · במדבר · פרק 6 · פסוק 27

ושמו את שמי. לא נוכל לפרשו מן שם על שכמה, שענינו הנחת חפץ במקום, אבל הוא מענין ושמתם את דברי אלה על לבבכם, שהמכוון בו עיון והתבוננות, ומכל מקום אינו יוצא מעיקר הוראתו, כי דומה כאלו חיוב הדבר מוטל עליו ודבוק בו בל יוכל לעזוב אותה, ועל כוונה זו יאמר גם כן האשכנזי (דיא זאכע ליגט מיר אויף), וטעם. ושמו את שמי על בני ישראל, במה שהם מברכים את הברכה הנזכרת, שמייחדים בה כל הטובות והצלחות הזמניות והנצחיות רק אליו ית', בזה יעוררו את לב בני ישראל שלא ישימו בטחונם בכחם ועוצם ידם לעשות חיל, כי כל זה שוא ונתעה אם ה' לא יפתח את אוצרו הטוב לברכם ולשמרם ולהשפיעם בכל טוב ומבט תקותם לא יהיה רק על ה' וכל דאגת לבבם רק להיות דבוק בו בלי פירוד מחשבי. ויתורגם לפי"ז (זיא זאָללען מיין נאמען דען זאהנען ישראל'ס אנגעלעגען זיין לאססען). ורבותינו יאמרו בספרי ובתלמוד יברכום בשמי המיוחד לי, שבבהמ"ק יברכום בשם המפורש, לדבריהם אלה יבא על נכון מלת ושמו, כי לשון שימה יורה על דבר שיהיה לו איזה סדר מחוייב ונאות (כמ"ש ס"פ פקודי. ובר"פ צו בושמו אצל המזבח, ולקמן בוילך בשימה בפיהם, וזהו ההבדל שבין לשון נתינה ושימה, וכ"ת אונקלס אלה המשפטים אשר תשים, תסדר), ולזה כיון שבשאר המקומות משנין קריאת שם הוי' ב"ה לשם אדני, וכאן הצריכה התורה לבלי שנות קריאתו, אבל יהיו קורין אותו כפי מה שהוא מסודר לפנינו בכתיבתו לכן אמר ושמו את שמי: