הכתב והקבלה · דברים · פרק 34 · פסוק 5

וימת שם. מכאן ואילך כתב יהושע, רמ"א משה כותב בדמע (רש"י מרבותינו ב"ב ט"ו) מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי, ומלת בדמע הוא מלשון מלאתך ודמעך ענין ערבוב, כלומר תערובות אותיות, שהיה כותב מכאן ואילך עפ"י צירופי תיבות ואותיות, והם שמותיו של הקב"ה, ולא היה נקרא וימת משה רק תיבות אחרות עפ"י סודות התורה, ולאחר מיתתו כתבן יהושע כפי שניתן לו רשות לגלות. הנה לא פליגי כלל, כי באמת כתבן משה ולא חסר אפילו אות אחת, רק שלא כתב שמונה פסוקים אלו לפי הנגלה רק כפי הצירופים, וזהו בדמע, ויהושע כתבן כפי הנגלה, ושני הדעות מסכימים לדעה אחת כי נכתבו ע"י שניהם ע"י משה הנסתר והסוד, וע"י יהושע הנגלה כאשר היא כתובה בידינו. (הגר"א). והדברים ראויים למי שאמרם. ונראה שנטה מפירש"י (מנחות ל') שכתבו בדמע מרוב צערו, כי לא נצטער משה במיתתו, אבל מת מיתה רצונית ובנפש שמחה לקיים מצות בוראו שצוהו ומות בהר, כמש"ש:

שם עבד ה'. אף שבחייו כתיב ג"כ עבדי משה, אז לא זכה לקרותו עבד ה' עד עתה. וזוהי המעלה הגדולה שבכולם להקרא עבד ה' כמ"ש עבד מלך מלך הדבק לשחוור וכו', וכמ"ש בר"מ אתי כולהו מרי מתיבתא ואשתטחו קמי' ואמרו ודאי קב"ה מליל בפומך ולך אנן סגדין וכו':

ע"פ ה'. מיתתו היתה רצונית עפ"י צווי השם כמ"ש בהאזינו ומות בהר, (הגר"א):

את קבורתו. אפשר שהוא שם מופשט, כמו קבורה לא היתה לו (קהלת ו׳:ג׳. בעגראֶבניס) או שהוא תאר למקום הקבורה, (גראב) כלומר קבר, כמו מצבת קבורת רחל, ושניהם לא נודע במשה, לא אופן קבורתו ולא מקום קברו, כי בין שקבר את עצמו שנכנס מרצון נפשו למערה להגנז שם, בין שקבר אותו הקב"ה שפתח לפניו בדרך נס מערה להכנס בה להשאר שם, אין זה ענין טבעי הנהוג, שלא היתה ע"י אדם. וכן מקום הקבר, אף שמבואר היטב בכתוב בארץ מואב בגיא מול בית פעור, עם כל זה סבב הש"י שלא ידענו איש, וכמ"ש בספרי העליונים ראו אותו כלפי מטה והתחתונים כלפי מעלה. ומלת עד היום הזה לא ידעתי לכוונו, כי זה לא יתכן רק בדבר הנעשה כבר קדום בזמן ונמשך היותו עד היום, כמו היא מצבת קבורת רחל עד היום הזה, שבעת כתיבת התורה מודיע שמאז כאשר הציבוה עומדת עוד היום ביום הכתיבה (ודרך אגב יורה גם על העתיד שבכל זמן שיקרא הקורא את הענין עודנו היה כמקדם, אבל עיקרו על המשך הזמן שעבר עליו מאז עד היום הנוכחי) אבל על דבר הנעשה בשעת הכתיבה כמו שהוא כאן בקבורת משה, ובפרט לפי המקובל שמשה בעצמו כתבו לא יתכן לומר בו עד היום הזה, לפי שהוא דבר הנעשה לשעתו, גם פעל העבר במלת ידע אינו מכוון היטב. ולולי דברי קדמונינו הייתי מפרש מאמר זה דומה למאמר ולא נתן ה' לכם לב לדעת עד היום הזה (כי תבא כ"ט ג') שמלת עד הוא ולא עד בכלל, שהיום הזה איננו בכלל, השלילה, כי ביום הזה באו באמת לכלל דעת, ככה מלת עד במקרא שלפנינו אינו בכלל שלילת לא ידע, וטעם המקרא להודיע המדרגה הגבוה אשר למשה שלא השיגה אדם מעולם, כי הוא באמת בלתי טבעי ולא משכחת לה רק בדרך נס ופלא, שהמת ידע ענין קבורתו ומקומו, אבל משה ידע אותו, וזהו ולא ידע איש את קבורתו, ר"ל מעולם לא היה איש אשר ידע קבורת עצמו, אבל ביום הזה היה הדבר הנפלא הזה, כי משה ידע את קבורתו והרגישו, וכמו שמיתתו היתה רצונית, כך היתה גם קבורתו. ואף שענין זה הוא נפלא בעינינו ובלתי מושג לחושינו הגשמים, מ"מ מפורסם מאד כי קדושי עליון קדשו את השם ברבים בנפש חפצה, אף כי משה איש אלקי', וכבר אמרו גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, ובזה מדוייק העבר במלת ידע, וגם עד היום הזה נכון כפשטי', ובסוטה י"ד אמר רחב"ח אף משה אינו יודע קבורתו, אמנם בספרי הוא בשם יש אומרים: