הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 23 · פסוק 21

וקראתם בעצם. אחר שדבר הכתוב ממצות הספירה, שהמכוון בו לדעת המחברים להראות החפץ הגדול אל היום הנכסף והוא יום מתן תורתינו' כי ספירת הזמן לדבר מה יורה על הצער ההוא בהעדרו ועל התענוג המקוה בהווייתו, ולפי שיציאתינו ממצרים היתה לקבל התורה האלקית, כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלהים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהוא העיקר הגדול שבשבילו נגאלו, והוא התכלית היותר נוובה ויותר יקר להם מן הפירות הגשמי מעבדות הגופני, לכן נצטוינו למנות ממחרת יו"ט של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשינו התשוקה הגדולה אל יום הנכבד בספירת כל יום ויום הולך וסופר עד הגיענו אליו, הולך ומתקרב אליו יום יום; ועל הגעתינו אל יום אשר התשוקה אליו, אמר. וקראתם בעצם היום הזה, כלומר כאשר הגעתם אל יום הזה (זייד איהר אנגעלאנגט אן דיזעם טאגע), אז מקרא קדש יהיה לכם; כי גם על התקרבות והזדמנות אל דבר ישמש לשון קריאה, כמו ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד (שמואל ב י״ח:ט׳), ושם נקרא איש בליעל (שם כ'), וגם על הפגישה והתקרבות שאינו בפתאומי כ"א בכוונה יאמר צדק יקראהו לרנלו (ישעיה מ"א א'), דתרגומו בקשוט קרבי' לאתרי', שצדקתו היתה תמיד לקראת רגליו (ע"ש רש"י), ובזה אין צריך למ"ש המפרשים דסיפא פירושא דריש', תחלה אמר סתם וקראתם ואחר כך פי' איזה קריאה:

מלאכת עבודה. פי' מלאכה המשתמרת לעבודת קנין, כגון זריעה קצירה וחפירה וכיוצא בהן, אבל אוכל נפש אינה מלאכת עבודה (רמב"ן בשם רבינו חננאל), וכתב עוד והיה באפשר לומר שמלאכות קלות שאדם עושה להנאת עצמו מותרות אף על פי שאינם אוכל נפש, ושיהיה אוכל נפש המרובה שהשמש עובד בו לרבי אסור, ומנין שההיתר באוכל נפש הוא כל אוכל נפש אפי' בטורח, ונאסור כל שאר המלאכות, שאפי' הקלות שבהן מלאכת עבודה אקרי, ת"ל מקרא קדש לגז"ש ששם באה כל מלאכה לאסור וכל אוכל נפש להתיר: