הכתב והקבלה · שמות · פרק 3 · פסוק 18

ושמעו לקולך. הוא תנאי, כמו ושמע אישה והחריש לה שפירושו אם ישמע, וכן כאן אם ישמעו זקני ישראל לקולך ילכו עמם, ואם לא ישמעו לך אתה לבדך, ולכן כשנשמטו הזקנים הלך משה עם אהרן לבדו, ואם היה הצווי שילך עם זקני ישראל דוקא מי הרשוהו ללכת בלעדם אבל תנאי הוא (רא"ש), וסרה גם טענת רמב"ן איך אמר משה והן לא יאמינו אם ה' אמר שישמעו:

דרך שלשת ימים. הוא ית' צוה שבתחלה יבקש ממנו דבר קטן כזה ללכת דרך ג' ימים, להבחין בו ערפו ומצחו הקשה, וזה שאמר מיד ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מ"מ להלך, כלומר עם היות שבקשה זו הוא דבר קטן ידעתי רוע לבבו שלא יכנע להתרצות גם לזה. - ועם כל זאת לא אמר לו בבירור שישובו אחר ג' ימים, ולא הוציא משה מפיו דבר שקר (רי"א ורי"ע), עיין דבריהם שהשיבו על האומר שהיתה בקשה זו דרך ערמה כדי שישאלו להם הכסף והזהב והשמלות, ומסבת השאלה הזאת ירדפו אחריהם ויאבדו כולם בקריעת י"ס (ומצאתי דעה זו ברבה), כי הקצור קצרה יד ה' לקיים הבטחת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול באופן אחר שלא בדרך ערמה, ולסבב סבה אחרת להאבידם מן העולם; וגם התורה העידה שלא רדפו אחריהם מסבת כספם וזהבם שהשאילום, ולא אמרו כ"א מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו ולא הזכירו מאבוד הונם ורכושם. והנה אחרי אשר מיאן גם הבקשה הקטנה הזאת שוב שאל משה ממנו כמה פעמים השלוחין הגמורים והחפשית הנצחית כמו שיבואר אח"ז. וכמ"ש (כאן כ') ואח"כ ישלח אתכם, ישלח בבנין הכבד יורה על החפשית המוחלטת: