הכתב והקבלה · שמות · פרק 20 · פסוק 6

לאוהבי ולשומרי מצותי. כל אוהב עושה רצון הנאהב, דכשאין עושה רצונו הנה הוא מפר ברית האהבה, ולא משכחת לה אהבת ה' בלתי שמירת מצותיו (עמ"ש ואתחנן ו' ו' והיו הדברים האלה בשם הספרי) אם כן מה הוא ולשומרי, כי הי' ראוי שומרי. ובמכילתא אמרו לאוהבי זה אברהם אבינו וכיוצא בו, ולשומרי מצותי אלו הנביאים והזקנים, ר' נתן אמר לאוהבי ולשומרי מצותי אלו ישראל שהיו יושבים בארץ ישראל והיו נותנים נפשם על המצות מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני מה לך יוצא לישרף על שקראתי בתורה מה לך יוצא לצלב על שאכלתי מצה מה לך לוקה באפרגל על שנטלתי את הלולב, ואמר מה המכות האלה וגו' אשר הוכתי בית מאהבי מכות אלו גרמו לי להאהב לאבי שבשמים, ע"כ, ואמר הרמב"ן לר' נתן האהבה היא מסירת הנפש על המצות, והכתוב ודאי על ע"א כי בה נתחייבנו ביהרג ואל יעבור בכל הזמנים לעולם, אבל הרחיב הענין בכל המצות לפי שבשעת השמד אנו נהרגין על כלן מן הכתוב האחר ולא תחללו את שם קדשי, ות"ק שאמר זה אברהם ואלו הנביאים אינו נכון שיאמר שהיו הנביאים עושים על מנת לקבל פרס, אבל יש בזה סוד שאברהם מסר נפשו באהבה כענין שכתוב חסד לאברהם ושאר הנביאים בגבורה. והבן זה, ע"כ. ונ"ל דלת"ק אוהבי ושומרי מצותי תרי ענינים נינהו, והאחת גדולה מחברתה כי יש אהבה ויש אהבה, יש אהבה מוגבלת ויש אהבה שאינה מוגבלת, אהבה המוגבלת היא, שתלהט בלבבו אהבה אל מצות הש"י הכתובות בתורה לקיימם לפי המבואר בתורה שבע"פ עם כל פרטיהם, ותשוקתו בערה בו לקיים אותם באהבת נפש. הנה אהבה זו מוגבלת בתוך הגדר שהושם לפניו בתורה. הנה אהבה זו אף שהיא מוגבלת יקרה היא וחשובה מאד ולא נגיע אלי' רק אחר השתדלות עצומה והתגברות גדולה. ומ"מ יש אהבה היותר גדולה וחשובה הרבה יותר ממנה, והיא האהבה שאינה מוגבלת, שמגודל האהבה אל עשיית רצון הבורא ית' ירחיב קיום מצותיו בכל צדדיהן ותנאיהן ויוסיף על מה שמפורש בתורה מה שיוכל לדון לפי המצוה המפורשת, כי בעיני האוהב את הבורא ית' אהבה נאמנת, כל המצות שצוויים גלוי ומפורסם אינם אצלו רק גלוי דעת שלזה הענין נוטה רצון הש"י, ולא יאמר די לי במה שמפורש ואפטור עצמי במה שמוטל עלי, אבל יאמר כיון שאני רואה שרצון הש"י נוטה לזה, לכן יהיה זה לי לעינים להרבות בו ולהרחיבו בכל הצדדים והתנאים שאוכל לדון בו שרצונו ית' חפץ בו, כדמיון אהבת הבן אל אביו, שכשיגלה אביו את דעתו גלוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשיו כל מה שיוכל, ואף שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דבור, הנה די לו להבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה לעשות לו גם את אשר לא אמר בפירוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו, ולא ימתין שיצוהו יותר בפירוש או שיאמר לו פעם אחרת. וכן דבר זה נהוג בין כל אוהב וריע, בין איש לאשתו, בין אב ובנו, ובכל מי שהאהבה ביניהם באמת, לא יאמר לא נצטויתי יותר ודי לי במה שנצטויתי בפירוש, אלא ממה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת. ככה היא האהבה מן האדם אל הבורא ית' לעשות רצונו, והיא היא האהבה שאינה מוגבלת בגדרי התורה, כי מגודל אהבה יוצא חוץ מגדרה להוסיף אהבה על אהבה. ועל שני מיני אהבה אלה אמר ת"ק, הראשונה מייחסה אל הנביאים, והשניה אל א"א אהבה המוגבלת מיוחסת לשומרי מצות, כי המצוה תגביל אהבתם, והאהבה שאינה מוגבלת בגדר המצות מיוחסת בשם סתם אוהבי השם. ולר' נתן הנך תרתי לאהבי ולשומרי מצותי חדא מילתא נינהו, א"כ אות ו' בולשומרי היא ו' הביאור, כמו ועשית שנים כרובים וגו' ועשה כרוב אחד וגו' שבאות ו' בועשה מבאר באיזה אופן יעשה שני הכרובים, משני קצותיו. ככה כאן אחר שאמר לאוהבי, יבאר מי המה הנקראים אוהבי ואמר ולשומרי מצותי, (נעמליך דענען דיא מיינע געבאטע וואהרען):