הכתב והקבלה · דברים · פרק 18 · פסוק 19

והיה האיש וגו' אדרוש מעמו. לדעת רז"ל מקרא זה מדבר משלשה ענינים, הא' הכובש נבואתו (שאינו רוצה להגיד הנביא מה ששמע מהקב"ה), השני המוותר על דברי הנביא (שיקיל ויאטים אזנו משמוע דברי הנביא ולא יעשה מצותו על הדיוק והדקדוק עליהם), הג' נביא שעובר על דברי עצמו (כמו שהעתיק רש"י מן הספרי), שלשת הענינים האלה מכוונות בלשון המקרא, כי אם יהיה המכוון בו רק המוותר בדברי הנביא, לשון המקרא נלקה בחסר ויתר, אות ה"א במלת האיש יתירה, וחסר מלת הנביא, כי היה ראוי לומר אשר ידבר הנביא בשמי כיון שהתחיל מאיש אחר, אבל כוונת התורה לכלול בלשון זה עוד שתי כוונות, הכובש את נבואתו, והעובר על דברי עצמו, לכן אמר האיש בה"א הידיעה שמוסב על הנביא המדובר ממנו, והנה הנביא הרואה במראה ה' דבר שיודיע ליחיד או לרבים, הנה הוא מצווה מפי ה' להודיע את הדברים האלה, ואם הוא כובש שאינו מודיע הנה לא ישמע אל דברי ה' שמצווה ממנו לדבר דבר בשם הש"י, ועז"א. האיש אשר לא ישמע אל דברי. ירצה הנביא שלא ישמע אל דברי, ומפרש קרא מה הוא מניעת שמיעתו, ואמר. אשר ידבר בשמי. כלומר ימנע עצמו מלדבר את הדבר שהוא מצווה ממני לדבר בשמי (דאס ער אין מיינעם נאמען צו פערקינדען האט), וכן אם הנביא יעשה המצווה להודיע את הדבר שנודע לו בנבואה מה שיש לו ליחיד או לרבים לעשות, אבל הוא בעצמו יעשה ההפוך או לא יעשה כמעשיהם, הנה זה ג"כ בכלל האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי, שהדברים עצמם אשר יודיע בשם ה' לעשות הוא בעצמו לא ישמור לקיים. והנה בסנהדרין (פ"ט) אמרו קרי בי' לא ישמיע וקרי בי' לא ישמע אל דברי, יעו"ש. הדבר ברור דלסימנא בעלמא אמרו הכי, שיש במשמעות מקרא זה גם כוונת הכובש והעובר, כי באמת גם בלא שנויים אלו כמעט לשון המקרא כמו שהוא לפנינו יורה יותר על הכובש והעובר מעל המוותר כמבואר, והרב בתוי"ט שם הבין דברי התלמוד כמשמעם, ולכן אמר לפי דרשתם פסקי' לקרא בסכינא חריפא יעו"ש בשם הרב בגור ארי', ואין צורך, ודעתם בזה מבוארת בפשט לשון המקרא: