הכתב והקבלה · שמות · פרק 16 · פסוק 21

וחם השמש ונמס. מה שנשאר ממנו בשדה נמס (רש"י וכת"א), הוסיפו כן לפרש כי רק הנשאר על השדה כזרוח השמש נמס, אבל העומר שלקטו אפילו בצהרים עמד בעינו, לא שלט עליו חום היום ולא חום האש, כי אחרי לקיטתו מלבד שלא המסו עוד חום שמש אבל נעשה מקשה שגם האש לא שלט בו ולכן נאכל כמות שהוא והיה טעמו כצפיחית בדבש, ואילו היה עדיין בטבעו הראשון היה נמק בפה כמו השלג שימוק בפה מחום האדם ואין זו אכילה אלא שתיי', ולפי שהיה מקשה כשרצו לעשות ממנו תבשיל או עוגות היו צריכים תחלה לטוחנו בריחים או לדכותו במדוכה כדי שיתבשל ויאפה היטב, וא"כ ז"ש וחם השמש ונמס איננו על העומר שלקטו כי הוא לא היה נמס אפי' בעת הצהרים, לפי שבא בו טבע שני', אבל הנותר על פני השדה אחר הלקיטה מיד שחם השמש נמס והיה למים, ומלת וחם הוא יוצא שיחם לתחתונים המתפעלים ממנו, כמו וחם לאדוני המלך (מלכים א א׳:ב׳) ע"י שכיבת הנערה אצלו, וזה יתכן לשתי דעות המחקרים אם שיחם היום מתנועת השמש או מנצוצי השמש המכים ממעל לאופק. ולא יתכן לפרש וחם על השמש עצמו כי השמש חם בכל עת בכל מקום שהוא עומד, וכל זה דלא כראב"ע (רנ"ו), והאריך שם עוד לסתור דעת הראב"ע שמשוה מליצת חום השמש למליצת חום היום ואינו כן, ע"ש. וכבר גליתי דעת רבותינו בזה במלת כחום היום דאברהם, והם כדבריו ממש: