הכתב והקבלה · שמות · פרק 33 · פסוק 23

והסירותי את כפי. במה שאסיר את מחשך התעלמותי מלפניך ר"ל במה שאגלה מעט מהסתתרותי למראית עיניך תזכה לראות את אחורי, וענין מראית פנים ואחוריים יראה לקרב ע"ד הפשט, כי יש לו לאדם שני אופני השגה, אם השגת המתרצף או השגת הצרוף (זינטהעטישער אָדער אנאליטישער בעגריף), השגת המתרצף היא השגה שיגיע אלי' האדם ע"י השגת פרטי ענינים, שיצייר לו עד"מ תחלה חלקי הבנין חלונותיו, פתחיו, חדריו, עליותיו, מוצאיו, ומובאיו, במחשבתו אחת אחת, ויעשה לו אח"כ מכל אלה חלקי ציוריים ציור אחד שלם במחשבתו, הנה הציור המוחש הלזה הבא ע"י ליקוט ואסיפת ציורים חלקיים יקרא השגת המתרצף, אמנם השגת הרצוף היא ההשגה הכללית והוא הציור השלם המתהוה בכח המצייר מיד בתחלת ההשקפה מבלי שיקדם לו תחלה הקליטה מציורים חלקיים, כשיראה עד"מ בית ותתרשם בו מיד צורה שלמה ממנו תוארו צביונו וסדור חלקיו הכל בפעם אחת, הרושם הכללי ההוא המתהוה בדמיון המסתכל בשלמותו בתחלת הצטיירות הדבר בלתי מלוקט מתחלה מחלקיים כ"א כמו שהוא בשלמותו מתהוה תיכף במחשבה (אלא שאחר שינותח עכשיו לחלקיו שהוא מורכב מהם ולצייר צורת חלקי הבנין כל אחד ואחד בפ"ע), הוא הנקרא השגת הרצוף (והדברים מבוארים יותר בדברי הרש"פ); ובחנת ותדע כי בבחינת האדם המתבונן, השגת המתרצף היא עלי' כי מן הפרטים עולה אל הכללי, ולפי שהמתבונן הוא בעצמו חלק פרטי בסובב כללת הבריאה, א"כ הליכת השגתו מן הפרט אל הכלל, והוא המכונה הליכת פנים, שיוצא מהשגתו א"ע שהוא פרטי אל דבר פרטי שהוא חוץ ממנו ומזה לדבר פרטי אחר, עד הגיע לסוף השגת מבוקשו, אמנם זה אינו אלה בבחינת המבקש המושג, אמנם בבחינת המבוקש רצונו המושג הוא בהפך, שהשגת הרצוף מבחינת האדם היא ירידה והליכת אחוריים, ומבחינת המושג היא הליכת פנים, והנה הוא ית' הודיע למשה האופן והדרך אשר בו ישיג כבודו ית', וזה א"א מצד השגת הרצוף (כי האופן היותר נאות והמוכשר להשגת מציאותו ואחדותו ית' וכדומה צריך שיהי' בדרך עלי', או הנקרא אצלינו הליכת אחור בבחינת המושג דהיינו התקשרות ציורים חלקיים עד שיצא מהמקובץ ציור השלם בביאור מציאותו ואחדותו ית'), כ"א מצד השגת המתרצף אשר בבחינת המושג היא הליכת אחוריים (ריקוואֶרטסגאנג), לכן אמר וראית את אחורי, אמנם פני לא יראו כי בלתי אפשר השגת עצמותי ומהותי בבחינת הרצוף שהיא הליכת פנים (פאָרוואֶרטסגאנג) שתהי' תחלת ההשגה מיד ממנו ית' הוא דבר הנמנע בתכלית המניעות להיותו ית' בלתי מושג מצד עצמותו ואינו נכנס כלל בגדר ההשגה. זהו הנ"ל בזה הענין לקרבו מעט אל הפשט: ודע כי מדברי רבותינו נתעוררתי על כוונה אחרת בכתובים אלה נפלאה מאד ויסוד גדול בתורה, וזהו, אמרו במכילתא חדתא דרשב"י (רות ד' ס"ה ע"ב) וראית את אחורי ופני לא יראו, אין אדם יכול לראות פני התורה שבכתב אלא מתורה שבע"פ, ע"ש שביארו בפירוש שחטא עגל היה הגורם לזה, והכי איתא בתקונים (ד' קל"ד) בתר דאהדרו לאחרוי דקב"ה הדר לון אחרוי ודא איהו וראית את אחורי ופני לא יראו ואלין אינון פנים דנראין ופנים דאינן נראין, ע"ש. ובהקדמת התקונים (די"א א') אמר למשה וראית את אחורי וגו' דלית נביא וחכם יכול לאעלא לעילא פחות מן דא ובגין דא אתקראת מפתחות החיצוניים אנפין דילה, ואנפין דלגאו מפתחות הפנימיים, כי ממה שאה"כ מזה ומזה הם כתובים משני עבריהם, מכתב אלהים חרות על הלוחות, מבואר שבלוחות הראשונות היה מפורש כל התורה בתרי"ג מצות עם הלכותי' ואגדותי' (וכמ"ש שם בביאור לשון המקרא) וממה דאמר קרא אחר חטא עגל, ויתנצלו בנ"י את עדים מהר חרב, מבואר שע"י חטא זה נפלו ממדרגת הנפשי ונפגמה צורתם המעליתית ונחלש עיונם השכלי בהשגות אלהיות הגבוהות, וירדנו מטה מטה, עד שאין בידינו רק התורה הכתובה, אמנם הדברים הנעלמים שבתורה, חלק ההלכות והאגדות אינם בידינו רק בקבלה על פה, שאינם מתגלים לנו רק מעט מעט, וגם זה רק אחר יגיעה רבה, ואולי ליחידי סגולה בסיוע אלוה. וזהו שאה"כ כאן וראית את אחורי וגו' אין אדם יכול לראות פני התורה שבכתב אלא מתורה שבע"פ. ואחרי שלמדונו רבותינו המובן במאמר וראית את אחורי וגו', חל עלינו ההשתדלות להבין כל הפרשה כלה בדרך זה, ונ"ל לדעתם לפרש בקשת משה, הראני נא את כבודך על פינה זו עצמה. וזה: אחרי שהשתדל הרועה הנאמן להשיג כפרה על חטא עגל, לא רפתה ידו מלהתפלל גם על מה שנמשך להם בחטא זה, והוא שבירת הלוחות אשר עי"ז נאבדה מישראל כבוד האמתי, כל התורה כלה עם תרי"ג מצותי' עם הלכותי' ואגדותי', אשר כלם היו מפורשים בלוחות ראשונות, ורצה אדון הנביאים להחזיר העטרה לישנה, ע"ז אמר הראני נא את כבודך: לא בעבור עצמו התפלל הנאמן בבית ה' ובבית ישראל, כ"א בשביל כלל ישראל וכלל עצמו עמהם לבקש לראות את כבוד ה', ואין כבוד אלא תורה כי היא כבוד העליון ית', ועליו אמר (משלי כ״ה:ב׳) כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. שפירשו הגר"א היטיב, כי התורה שבע"פ כוללת שני ענינים הלכות ואגדות, ובתוך האגדות גנוזות הסודות שהם כבוד אלהים, אשר צריך להסתיר אותם, כמ"ש למכסה עתיק, דברים שכסה עתיק יומין. וכבוד מלכים הם ההלכות שנמסרו לחכמים לדרוש ולחקור אותם. והיתה א"כ תפלת רועה הנאמן לרצות את קונו, שישוב ויחזיר להם לוחות העדות במעלתן הראשונה, שהיתה כבוד העליון חופף עליהם להיות מכתב אלהים חרות על הלוחות, הכל מפורש ומבואר בין ההלכות ובין האגדות. והכי איתא בתנחומא על ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה, כשאמר הקב"ה למשה כתב לך ביקש משה שתהא המשנה בכתב, ע"ש. והכי אמרו בשמות רבה פ' מ"ז. אמנם שם הלשון אינו מדוייק כ"כ, ע"ש. ע"ז השיבו ית' אעביר כל טובי, וחנותי, ורחמתי: כלומר אגלה לפניך ואודיעך שממדת טובי, מצד מדת החנינה והרחמים, רצוני כעת להעלים את כבוד התורה, ולבלי לפרש ולבאר ההלכות והאגדות כבלוחות ראשונות. (ברע"מ ואתחנן רס"ד א' תורה שבכתב דא הוא דכתיב הוי'). כי זה הענין דומה למלך אשר מסר ליד אחד משרי פרתמיו מכתב פקודה על אנשי ארצו, ולשון מכתב הפקודה סתומה מצד שיש בו כוונות שונות דמשתמע לכמה אנפי, ומחששא פן יטעו אנשי הארץ ויבינו במכתב הפקודה כוונה שאינה מסכמת עם דעת המלך, לכן מסר על פה לאזני השר את המכוון האמתי שבלשון הפקודה ויצו על השר לאמר: אתה תמסור את מכתב הפקודה כאשר הוא בלשונו ממש אל ידי אנשי הארץ, ואתה תפרש ותבאר להם את המכוון האמתי בכדי שלא יטעו בכוונתה, ויהי כשמוע השר את דברי המלך תמה ואמר הודיעני נא טעם דבריך על מה כתבת את הפקודה בלשון סתום עד דמשתמע לכמה אנפי, ולהסיר חשש הטעות במכוונו תצוני להודיע להם על פה את המכוון האמתי שבו, הלא טוב יותר היה לכתוב את הפקודה בלשון מבורר ולבאר באר היטב כוונתך עד שאין מקום לטעות בו. ויען המלך ויאמר, מדת טובי תאלצני להתנהג ככה, כי אם ככה אני עושה כאשר עלה ברעיונך, לבאר להם באר היטב תוכן פקודתי, כמה יגדל העונש על העובר עליו, אם בעיניהם יראו את מכתב פקודתי חתום בשמי, עד שאין להם שום סבה להסתפק על אמתת הפקודה ועל אמיתת המכוון שבה, הלא יגדל עונש האיש אשר לא ישא את פני מכתב המלך החתום בשמו, הלא מן הראוי לאיש בליעל כזה לכלותו חיש מהרה, ואש האבדון תאכלהו מיד לנצח. לא כן אנכי עמדי, לא אפרוש רשת השחתה אל אנשי ארצי להלכד בו ולהשחיתם, לכן כתבתי לשון הפקודה עד דמשתמע לכמה אנפי, והמכוון האמתי שבו לא אמסור להם רק על פה על ידיך, ובזה יש לעוברי הפקודה קצת פתחון פה לאמר: לא על פקודת המלך עברתי רק פקודת השר לא שמרתי, ומי זה יודע אם השיג השר את דעת המלך היטב, ולא דייק בה כל הצורך וכדומה מן ההתנצליות שיחפשו ההמוניים לפי יצר תאות לבם לפרוק עול המצוה מעליהם, ומסבה זו אוכל להתנהג עם כמו אלה במדת הרחמים, שלא ידונו כעוברים פי המלך אשר העונש עליו לבלי שיעור ותכלית, רק כעוברים פי השר אשר לא יחול עליו כ"א עונש קצוב, לפי הענין אם מלקות אם מיתה או כרת. ויש לי עוד כוונה מיוחדת במסירת ביאור פקודתי רק על פה, והיא לטובת שומרי פקודתי להתנהג עמהם במדת חנינה למתן שכרם כי אם היה כוונת פקודתי מבוארת באר היטב, לא היה לשומרי פקודתי יתרון מעלה כ"כ, כי מי זה יחרף נפשו למרוד בצווי המלך אשר אין פקפוק בצוויו, ולא היה א"כ שכרם רק חצוב ומוגבל, אמנם כעת אשר מכתב פקודתי סובל כוונות מתחלפות ומשתמע לכמה אנפי, ויש לאנשי הארץ מקום לבחור בלשון מכתב פקודתי כוונה להקל מעליהם בכמה דברים ואם בכל זאת לא יפנו אל דעת עצמם, ולא יתנו לבם רק אל הנמסר להם על פה בכוונת מכתב פקודתי לשמור אותה, הנה לכמו אלה מן הראוי להתנהג במדת חנינה לתת להם שכרם באין קצבה ולבלי תכלית. ככה הוא ממדת טובו ית' להעלים הכוונה הפנימית שבתורה (ההלכות והאגדות) כדי לחונן במדה גדושה את מקיימי התורה שבכתב לפי המבואר להם על פה מפי הקבלה (וז"ש בשמות רבה (פמ"ז) כתב לך את הדברים האלה כי על פי וכו', תורה שבכתב ותורה שבע"פ, כרתי אתך ברית ואם המרת אותה ועשית מה שבע"פ בכתב וכו' אינך מקבל שכר, ר"ל שכר כזה לבלי תכלית). ולהתנהג במדת הרחמים עם עוזבי תורה לבלי הענישם עונש נצחי. וזהו וחנותי וגו' ורחמתי וגו'. ואחר שהודיע הוא ית' את משה סבת העלימו תורה שבע"פ, שהוא מצד טובו וממדת חנינה ורחמים, הוסיף להודיע אליו כי גם מצד המקבלים יש למנוע מהם ענין זה, לכן ייחד אליו אמירה בפ"ע ואמר לא תוכל לראות את פני, אין המכוון בזה אתה משה לא תוכל לראות, כי זה האיש משה למעלתו העליונה, אחר שעמד בהר ארבעים יום לקבלת התורה, אין ספק שהשיג כל התורה עם כל כוונותי' הפנימיות, ומה לו אם תעלומות התורה כתובות באר היטב אם לא, והוא הי' ביכלתו לראות ראיי' שכלית את פנימיות התורה; אמנם בא אליו הדבור בלשון נכח, לא תוכל, וגם הוא דיבר כמדבר בעדו הראני, כמו שהוא הענין במי שהוא מפורסם היותו סרסור בין המוכרים ולוקחים, שלא ידבר עם המוכר בשם שולחו ולא יאמר מכור לפלוני, כי רק בשם עצמו ידבר, מכור לי, וגם המוכר לא ידבר אליו בשם שולחו ולא יאמר לנסתר לא אמכור אליו, כ"א לנכח הסרסור ישיב לא אמכור לך, ומובן מאליו שאין כוונתו אל הסרסור כ"א ללוקח. ככה תשובת לא תוכל לראות פני, מוסב על ישראל, שלא יוכלו כעת לראות באר היטב פנימית התורה (ההלכות והאגדות). פני, ענינו פנימית, כמו לחם פנים (תרומה כ"ה ל') כמבואר שם, ועמ"ש (בתזריע י"ג י"ח) מזה, ואמר טעם על התעלמות פנימית התורה, כי לא יראני האדם, כלומר מין האדם הזה, שנפלו ממדרגה העליונה שהי' להם, וחטאו בנפשותם בחטא עגל, לא יוכלו להשיג עומק פנימית התורה, ולא יוכלו להביט בזהר העליון אשר יופיע באור התורה. לכן נתלה הה"א האדם, להורות על אלה הנודעים לנפילת מדרגתם, ולזה הוסיף גם מלת וחי מלה זו לדעתי כאן על מין השלישי שבארבעה מינים הכוללים כל הברואים, אשר למעלה מן הצומח ולמטה מן המדבר (טהיררייך) כי גדר האדם להיותו מבחר הברואים הוא כח הדעת והשכל שבו וזוהי צורתו האמתית, ורק בזה הוא מה שראוי להיות נבדל מן הברואים שתחתיו, ובסורו ממנו אינו אותו עצם עוד, ואף שבהעדר השכל מן המדבר לא נעדר ממנו נפש החי עם כל כחותיו, בכל זאת איננו עוד בגדר האדם כי צורתו האמתית נעדרת ממנו לפי מדרגת האדם, ונפש החי שבו אינו אלא צורה לבעל חי אבל בערך האדם אין זה בו רק חומר בערך שכלו. וכן אדם שיש בו כח הדעת והשכל אבל אינו מתנהג על פיהם, הנה הוא אדם חי (טהירמענש) ר"ל יש לו צורת אדם אבל פעולותיו אינו רק כבעל חי נעדר הדעת והשכל, חי בתמונת האדם. וממדרגת אדם שפל ונבזה כזה אמר (איכה ג׳:ל״ט) מה יתאונן אדם חי, ר"ל מה מאד יש לו להתאונן על עצמו זה המלובש בתמונת אדם ומתנהג כבעל חי, ערמב"ם בפירושו לאבות פ"ה במשנה הולך ועושה חסיד. וכן דור מקבלי התורה שנתעלו במדרגת נפשותם גבוה מאד עד שפסקה זוהמתן, וכמעט קט השפילו נפשותם לדיוטא תחתונה בחטא עגל, קראם כאן "האדם וחי," ולאלה שהפשיטו מעצמם צורת אדם הצורה האמתית, והתלבשו בצורת החי, אינם ראויים לגלות לעיניהם הכבוד העליון ולראות את פנימית התורה. ואחרי שגלה הוא ית' למשה סבת מונעו מלהראות להם את כבודו העליון והוא פנימית התורה (הלכות ואגדות) חזר שוב להודיעו, שאין דעתו ית' להשיב את פני משה ריקם לגמרי, ולבלי מלאות לו את מבוקשו אף במקצת, כי תפלתך עליהם עשה רושם ואקיימנה במקצת, וייחד לזה אמירה מיוחדת לאמר הנה מקום אתי, כלומר מוסכם בדעתי קיום מבוקשך (בעשטאֶטיגונג איזט בייא מיר) - [מקום הוא קיום לדבר השוכן עליו, כי בלעדי מקום לדבר, הנה הוא כאפס ואין, ושפיר ישמש על קיום המבוקש, כענין מקים דבר עבדו (ישעיהו מ״ד:כ״ו)] לגלות להם בדרך אחר את כבוד הפנימי שבתורה, בין שבחלק העיוני (הנקרא במקרא תורה ובלשון חכמים אגדות וסודות), בין שבחלק המעשי (הנקרא במקרא מצוה ובלשון חכמים הלכות). וביאר ואמר ונצבת על הצור וגו' ושכתי כפי עליך. ההלכות שהוא חלק המעשי שבתורה שבע"פ קראם כפי, כי לשון המקרא הוא כמכסה המסתיר את המונח תחתי', ככה התורה הכתובה תסתיר תחת לשונה הנבחר כל ההלכות שבתורה שבע"פ, והמשתדל בכל כחו להבין היטב את התורה שבכתב, יוכל להשיג ולראות את ההלכות המתעלמים תחת לשונה, כי כבוד מלכים חקור דבר. והאגדות שהם סודות התורה קראם צור, לשון צרירה ואגידה, כי לגודל העלמם הם דומים לדבר המקושר והצרור בקשר חזק ואמיץ. עד שאי אפשר להתיר האגודה בלתי השתדלות בכח בלתי משוער, מענין זה צור תעודה (ישעיהו ח׳:ט״ז) להעלימו ע"י גניזתו בדבר עם הקשירה (ע"ש ר"ש ב"מ). וכן (שם מ"ח) ונצורות ולא ידעתם, טמונות ושמורות מהשיגם, והנחת שם צור ואגדה על הסודות הנעלמות אל יהי זר בעיניך, כי שם סוד עצמו אשר הונח על הנעלם (סוד ה' ליראיו, הולך רכיל מגלה סוד) הוא מטעם קשירה וצרירה, כי עיקר שרשו שתי אותיות סד, כמו ותשם בסד רגלי (איוב י״ג:כ״ז) והוא כלי אשר ע"י רגלי אדם קשורים וצרורים יחד בל יוכל ללכת, וממנו מסתעף שם סוד על הדבר שרוצים להעלימו, כאילו הוא קשור וצרור בל יוכל להפתח ולהתגלות, ולזה ישמש שם סוד גם על החברה הנועדים יחד (פעראיין) להועץ על דבר, (סוד ישרים, סוד בחורים) להיותם קשורים ואגודים יחד להתאחד בעצתם. ככה האגדות וסודות התורה אינם מושגים כ"א למי שמשתדל בם בכח נפש טהורה מכל סיג והרהור חטא ועון, כי בלעדי זאת לא יוכל לרדת לעמקן, והם רוצצים את מוחו. הנה אמר ונצבת על הצור: תוכל לעמוד על דעת האגדות והסודות הצרורות מאד, ולהשיגם בדעתך אף שהם קשורות קשר תוך קשר (ווירסט פערשטעהען דאס טיעפסטע געהיימניס), ומבאר ואמר:

בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור. למען השג כבוד תפארתי בסודותי, אתנה לך השגה במקור הדבר המקושר לגודל העלמו. (לשון העברה ישמש על התפשטות דבר המצומצם והתגלות הנעלם, כמ"ש (לקמן צ"ד ו') בויעבור ה' על פניו, ע"ש. וגם המתבונן להבין בלשון המקרא את הכוונה הפנימית שבו, הוא כמעתיק ומסיר דבר מדבר, כי עובר במחשבתו מן הכוונה החיצונה הפשוטה אל עומק הכוונה הפנימית, ודומה בזה למעביר ומסיר עצם גשמי ממקום למקום (איבערטראגען). -

בנקרת, מענין מקבת בור נקרתם (ישעיהו נ״א:א׳) שענינו יצאתם מנקרה, שהוא מקור הויית ההולדה, כמבאר שם ואל שרה תחוללכם. ועל העלם ההלכות שבתורה אמר ושכתי כפי עליך. אגלה במראה שכלית לפניך את המכוסה והנעלם מן חלק המעשי שבתורה. (כפי, מבואר למעלה לענין העלם והסתר הדבר, גם יש בלשון כף התקשרות בלתי מותר ומופשט כענין כפות תמרים (ויקרא כ"ג מ') כמש"ש. וכלל בזה גם חלק המעשי, הנעשה ע"י כף היד, ולהיות שבהוראת מלת כף גם התעלמות והסתתרות, ובעשרת הדברים שבלוחות טמונות כל התרי"ג מצות, לכן כנה אותם כף, כבמדבר רבה (נשא פי"ג) כף אחת הלוחות, עשרה זהב עשרת הדברות, מלאות קטרת שתרי"ג מצות כלולות בהן. ע"ש:

עד עברי, כלומר עד שאהי' מושג לך, ותבין את המכוון ממני בו. והטעם במקראות אלה דרך כלל הוא, אף שאמנע מהם התגלות כבודי הפנימי, שלא יראו לעיני בשר, כי לא יהי' מפורש ומבואר באר היטב עד שיהיה הקטן והגדול שוים בו, בכל זאת לא ימנע מהם לגמרי, כי אכתוב להם התורה שבכתב בלשון שתהא נגלית ונעלמת, נגלית תהיה לעיני כל לפי הכוונה החיצונה הפשוטה, ונעלמת לפי כוונתה הפנימית, כי היא אמרת אלוה צרופה בלשון נבחר מאד, אשר אחת תדבר ורבות תשמיע, ובסתר לשונה יהיו כלולים כל חלקי התורה הנצרכים למעשה המצות (הלכות), וכל חלקי העיון וההשגה הנצרכים להשגת סודותי' (אגדות), ולזה ישמשו הסימנים המובהקים שנמסרו על פה (י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם) ועל ידיהם יוכל האיש המשכיל ע"ד אמת לאמתו, לרדת אל עומק המכוון הפנימי, וממשכיות לשון המקרא ינוצצו ויופיעו לעיניו ענינים הרמים האלה. וע"ז סיים ואמר והסירותי את כפי: כלומר השגתם כל אלה לא תהיה רק השגה שכלית רעיונית, אבל לכתוב כל אלה עד שיראו למראית עין הגשמי, בזה לא אוכל למלאות מבוקשך וזהו והסירותי וגו' - (כי יש בלשון הסרה ענין ההעדר והמניעה כמו והסירותי מחלה מקרבך (אבהאלטען, ענטפערנט זיין לאססען) אסיר ואמנע מהם תעלומותי אלה מלגלותם באר היטב רק בדרך זה, שלא יראה להם תעלומות כבודי הפנימי שבתורה רק כאשר יראה הרואה מאחורי הכלי את הדבר המונח בתוכו, אמנם עצם תוכי הפנימי לא יראה, וזהו ופני לא יראו, לא יוכלו לראות פני התורה שבכתב רק מתורה שבע"פ: ומה נמלצו אמרי נועם רבותינו (במנחות ל"ה) וראית את אחורי, שהראהו הקב"ה למשה קשר של תפלין. כוונו במליצה זו התייחסות תורה שבע"פ עם התורה שבכתב, להורות גודל ערך התורה שבע"פ, כי רק על ידה ובאמצעותה יתודע לנו יקר תפארת התורה שבכתב, ומבלעדי התורה שבע"פ תפול גם עטרת תפארת התורה שבכתב. וזה, שתי התורות האלה כנו בשם קשר ותפלין, ויסדו דבריהם על מליצת לשון המקרא (ירמיהו ב׳:ל״ב) התשכח בתולה עדיה כלה קשוריה, ונאמר (ישעיהו מ״ט:י״ח) כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה, ולשון קשר במקראות אלה תרגם יב"ע קשוטים, וכן יאמרו בעלי לשון קשר הוא מין תכשיט העשוי לקשר בו שאר מיני עדי וקשוט האחוזים בגוף בל יפלו ויאבדו. ושם תפלין בלשון ארמי הוא לשון עדי פאר וקישוט, פארך חבוש עליך. והיו לטטפות תרגומו תפלין. ובמגלה (ט"ז ב') קראו את התפלין יקר. וע"פ ויתנצלו בנ"י את עדים מהר חרב, אמרו רבותינו תפלין של ראש ותפלין של יד, ר"ל שבשבירת הלוחות שע"י חטא עגל אבדו ישראל את עדי הנפשי והתכשיט הרוחני של התורה, חלק העיוני (הם סודות התורה שנקראו אגדות, והוא קשוט ותפלין של ראש אבר העיוני) וכן אבדו חלק המעשי של תורה (הם ההלכות והדינים והם קשוט ותפלין של יד אבר המעשי). ועתה בזכות תפלת משה הוחזר להם התורה שבע"פ והיא באמת הקשר והתכשיט לקשר בה את עדי וקשוט של תורה שבכתב, כי מבלעדי קשר ותכשיט של התורה שבע"פ, יפול גם העדי והקשוט של תורה שבכתב. ובתיקונים מבואר שהראהו למשה קשר של תפלין של יד ושל ראש - ואם יתן הקורא המשכיל את לבו על ביאור המלות שבפרשה זו שכתבתי תחלה, ויתבונן על פירוש זה האחרון שהוא לדעת רבותינו, אקוה שייטב בעיניו, להיות ענינו מסכים מאד לפי העת והזמן שנאמרה בו פרשה זו, וכל הפירושים שראיתי לא מצאתים ראוים לפי הענין: