הכתב והקבלה · בראשית · פרק 2 · פסוק 4

ה'. השם המיוחד נקודו נעלם והוא סוד שם המפורש, ופירושו לפי הכתיב אינו כדעת המפרשים היה הוה ויהיה אלא נמצא קיים ופירוש קריאתו הוא אדון הכל, וכן עיקר לפי עומק הדין כי בכל הולכין אחר הקריאה וא"צ להרהר כלל על הכתיבה אף שיש בהכתיבה סודות גדולות והם הלכה למשה מסיני, וכן כאן הולכין אחר הקריאה בנקודתו, וכן כשיבא וכל"ב לפניו האל"ף נחה וכל"ב בפת"ח משא"כ בכתיבה היה צ"ל בחיר"ק, וכן למ"ה לפני' רפה וכן בג"ד כפ"ת אחר השם הוא תמיד בדגש, וכן מונה במסורה אדני בם ג' מפקין רפוין, והקריאה האל"ף בח"פ כי ניקוד השם לפי קריאתו כמו בכל הקריין שבתורה, וכן לה' אדני למות תוצאות הלמ"ד בצר"י והוא פשוט מאד, ולכן כששני שמות סמוכין פעמים ניקודו בניקוד אלקים (הגר"א), והנה שם אדון בכל כנוייו בלשון רבים כמו כי היום לוקח אדוניך, זולתי בכנוי מ"ב יבא בלשון יחיד הנו"ן חרוקה, ולהבדיל בין שם קדש לשם חול יבא שם הקדש תמיד בקמ"ץ, ובא בלשון רבים ליחיד ע"ד הגדולה והרוממת, ר"ל כמו שבא לפעמים דרך היחיד לרבים להורות על התאחדות הרבוי (כמ"ש בבשלח ביאכלמו כקש) ככה יבא כאן ניקוד הרבים ליחיד להורות על רבוי האחדות כי אחדות אדונותו יתברך מתפשטת על כל פרט מפרטי הנבראים, לכן פירושו האמתי הוא אדון כל (אללהערר), וכ"א ברבה (פי"ז) א"ל אדם להקב"ה לך נאה להקראות ה' שאתה אדון לכל בריותיך. [והמתרגמו (עוויגער) אינו לפי העיקרית[. וראיתי להחכם רל"ש שטען ג"כ ע"ז ואמר תלונה על המעתיקים שם העצם נצחי (עוויגער) כי ידוע שכל מלה בהשתנות הנקודה ישתנה טעמה ומשמעה כגון יָקוּם יְקוּם יִקּוׁם ועתה אחרי שנקוד אמתי של שם העצם ית' כבר נשכח משנות דור ודור מאין ידעו אלה מה הוא, לדעת תרגומו ומשמעו, מי הוא בעל הלשון אשר ישען על בינתו למצוא לו שרש דבר מה והמה בקשו חשבונות בשם המיוחד יתברך, ודבריו נכונים, ומצאתי לרבותינו במכדרשב"י (בלק רפ"ז ב') וירא אליו ה' באלוני ממרא אתחזי ליה אדני באלף דלת וגו' אתחזי ליה רבון ושליט, ע"ש. הרי שלא השגיחו כלל על הכתיבה, אף דכתיב הויה פירשוהו כקריאתו באדנות: ובספרא דצניעותא פירקא רביעאה מבואר דעתיקא קדישא אהיה לא נגלה כלל, למטה אתגלה והוא מתלבש בזעירא דאנפין הו"י כי שם מתחיל הגלוי ומ"מ אתגליה ולא אתגליה כי הויה אינו נגלה כ"א ע"י שם אדני מלכות. ע"ש בביאורי הגר"א, והאמת יורה דרכו. ושם אלהים מבואר למעלה. וזהו שאמרו קדמונינו במכדרשב"י (ואתחנן ד' רס"ד א', ובתרומה ד' קס"א ב') תורה שבכתב נקרא הויה ושבע"פ נקרא אלהים, כי המדבר לחברו ע"י כתב נעלם ממנו המדבר, לכן תורה שבכתב נקראת הויה בשם הנעלם, והמדבר לחבירו פא"פ המדבר נכח השומע, לכן שבע"פ נקרא בשם אלהים שהוא לפי המבואר עצם הנבדל יתברך שהוא נכח כל אחד ואחד: