הכתב והקבלה · בראשית · פרק 35 · פסוק 22

וילך ראובן וישכב. אמרו (שבת נה) שלא חטא בשכיבה ממש רק שבלבל משכבו כמ"ש רש"י וכ"ה בס' הישר. ונ"ל הכרע מל' המקרא לדעת רז"ל, כי על שכיבה ממש לא שייך לשון וילך וישכב, כי לשון וילך יורה על התנועה מן הפנים אל החוץ, לכן לא יחובר עם לשון וישכב רק לשון ביאה או קימה כמו ותבוא ותשכב, ותקם ותשכב דבנות לוט, וכן ברות ותבא ותשכב מרגלותיו וכן בהרבה מקומות, והוא הראוי לענין שכיבת הזווג שהוא בפנימית החדר לא קרב חוצות, לכן לא שייך בזה לשון וילך, (ואין טענה מן וילך וישכב דשמואל, כי שם היתה הליכת הריחוק ממעמדו עם עלי כמבואר, וגם אין שם שכיבת הזווג), ולזה יראה לפרש לשון וישכב האמור כאן מה שהוא הפך הקימה, וכמו שלשון קימה יורה על הגדולה והכבוד כמו מקים מעפר דל (אויפריכטען), ככה יורה לשון שכיבה על הפוכו, והוא הורדת הבזיון והשפלות כענין נשכבה בבשתנו, וכבר מצאנו לשון שכיבה על הירידה וההשפלה מלמעלה למטה כמו ונבלי שמים מי ישכיב (איוב ל״ח:ל״ז), שפירושו יוריד וישפי' גשמי שמים, ואחר שידענו מעדות המקרא שבלהה לא היתה פילגש ליעקב כ"א אשתו ככתוב (לעיל ל') ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה, ובבאור אמר קרא (ל"ז ב') בלהה וזלפה נשי אביו. (וקטורה שנקראת אשה ופילגש, כבר אמר הרמב"ן בעבור שנאמר לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע לא בזרע אחר היו כל נשיו אצלו פילגשים ולא היו נחשבות לנשים שאין זרען ביורשיו ע"ש), ואין לך בזיון יותר גדול מלקרוא את האשה הנשואה בנשואין גמורים בשם פילגש, והוא פחיתות לה ולבעלה, וזהו לדעתי מה שייחסו רבותינו לחטא ראובן שבלבל יצועי אביו, והוא במה שקראה בשם פילגש לעיני כל העם. ולפי"ז טעם המקרא, ראובן הלך (קרב חוצות בין אנשי העיר) ויבז ויורד את בלהה, במה שקראה בשם פילגש אביו, ושהיא איננה אשתו נשואה בנשואין גמורים, ומקום בזותו אותה לא הי' במקום מוצנע כ"א במקומות נודעות לרבים עד שמגלגול הדברים באו לאזני אביו, וזהו מה שסיים קרא וישמע ישראל. והנה לפירוש זה אין וישכב בהחלט כ"א עפ"י הדבור, כי מצאנו כמה פעלים שפעולתם אינם עשיית הפעולה בהחלט כ"א עפ"י הדבור לבד, כמו הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה, ששניהם לשון נתינה עפ"י הדבור לא במעשה, וכן ונתן אותם על ראש השעיר, שהוא להמפרשים רק נתינה בדבור, וכן כל טמא וטמאנו, וטמא אותו, וכן וטהר את הנגע בפ' נגעים וכן וישם את אפרים לפני מנשה, אין פעולתם רק בדבור, לא במעשה (ועמ"ש בקדושים בוישכב את אשת). וקרוב לומר שהסבה אשר ממנה נתעורר לבזותה בשם פילגש כי ראה עושה מלאכת כל צרכי הבית אחר הנישואין כמקדם בהיותה שפחה, ולא ידע כי רק מצד ענותנותה תחזיק עצמה כאחת השפחו'. (כמ"ש לעיל ל"ב כ"ג שנקראת שפחה ע"ש) וחשב שהוא מצד החיוב עליה, לכן קראה בשם פילגש שהוא לבעלי הלשון מלה הפוכה ומורכבת ר"ל עומדת לפרקים למשגל, ומשמשת את הבית, כמ"ש הראב"ד בהשגתו רפ"א מאישות: