הכתב והקבלה · דברים · פרק 9 · פסוק 17

ואתפש בשני הלוחות. יאמרו בזה, בתחלה היו על ידיו ומתוך כעס תפשם אל תוך ידיו להפילם, וזהו דחוק דא"כ ה"ל לומר אח"כ ואשליכם משתי ידי מהו מלת מעל; וי"מ שהרצון במאמר זה כי כשאמר לו הקב"ה לך רד, היה בדעתו להניח הלוחות למעלה, אכן למען ידעו ישראל גודל אשמם אמר שתפוש שני הלוחות עוד בידו כדי לשברם לעיניהם וידעו מה שהפסידום בעונם; ורז"ל יאמרו (אבות דר"נ פ"ב) כיון שראה משה שסרחו במעשה העגל חזר לאחוריו, וראו אותם שבעים זקנים ורצו אחריו, הוא אחז בראש הלוח והם אחזו בראש הלוח, חזק כחו של משה, יעו"ש. הביט מלת ואתפש כפשוטה תפיסה מיד חברו (ולשון חזר לאחוריו שאמרו שזה כמדומני שיצא להם כן מלשון ויחר אף משה שהוזכר בהך ענינא בכי תשא, שלדעתי אין ענינו בכ"מ לשון אף וחמה רק חזרת פנים לאחור כמ"ש בפ' ויחר אף ה' במשה); ולדעתי מלת ואתפוש כאן יתפרש כמו ותפשתי שם אלהי (משלי למ"ד) שתרגומו ואחלל (פעראכטען גערינגשאֶטצען), כי עיקר שרש תפש הוא פש לשון פשיון והתרבות, כמו ואם פשה תפשה (ע"מ תאב תאבתי לפקודיך, משרש אבה), כי כל התופס בדבר בהתאמצות יתרה שלא ישמט ממנו, כענין ותתפשהו בגדו, בהנה הוא מתפשט בכחו ומתרבה על כח אחר, וכן הנשבע לשקר בשם ה' ואינו נרתע לאחוריו מפני כבודו ית', הנה הוא מתפשט בכח רצונו על רבונו של המקום ב"ה כביכול, ויפה תרגמוהו לשון חלול, ועל כוונה זו יאמר גם האשכנזי (זיך פערגרייפען), ומענין זה אמר כאן ואתפוש בשני הלוחות (איך האבע מיך פערגריפפען), שלא נתתי לבי על גודל חשיבות ויקר ערך של הלוחות, ולא חששתי מלהתנהג בהם דרך בזיון וחלול, וקרוב לזה ארז"ל (בשמות רבה פמ"ו) ראה משה שאין לישראל עמיד' וחבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות ואמר הם חטאו ואני חטאתי ששברתי את הלוחות, יעו"ש: