הכתב והקבלה · בראשית · פרק 39 · פסוק 11

ויהי כהיום הזה. מלת הזה שהוא בכל מקום כנוי הרומז על דבר שהוזכר מקודם או אחריה, אין לו ביאור כאן, רש"י כ' יום מיוחד, ופירש עליו רא"ם כלומר כהיום הזה הראוי לזה הפועל, ורש"ד כ' יום בין הימים, ורלב"ג פירש כהיום הזה שהחלה לדבר לו זה בשנה אחרת או בשבוע אחרת, ולא ידעתי דוגמא לכונות אלה במלת הזה. וראיתי לרבותינו (במד"ר) שאמרו אפשר ביתו של אותו האיש משתייר בלא איש, רי"א נבול של נילוס היה והלכו הכל לראות (נבול לשון מבול שהנילוס עלה ונתפשט הרבה וכן אמר רשב"ם בשם מדרש אגדה שהלכו לראות נילוס נהר מצרים שעלה על כל גדותיו). ור"נ אמר יום תיאטרון היה והלכו הכל לראות, ע"כ. נ"ל שלא פירשו רבותינו מלת הזה לכנוי הרומז, כי אין לו מקום כאן, אבל פירשוהו לשון גבהות ורוממות כבלשון ארמי משרבו זהוהי הלב (סוטה מ"ו) אין מזהיהין אותו (חולין ז') כגרסת הערוך בערך זה, והביא שם בשם תיב"ע ע"פ שפכי כמים לבך שתרגם שדי קומוי זהוהי לבכון, ומצינו דוגמתו בלשון ערבי, וכענין זה פירשו רבותינו כאן מלת הזה, לר"י גבהות מי נילוס, שביום ההוא גברו מימיו והוגבהו למעלה מעל גדותיו וכר"נ על גובה מושבות שבבית תיאטור, כי תיאטור פירש בית שהכסאות עומדות בגובה לישב שם ולראות השחוק שעושין למטה, וישיבתם שם הוא מעלה על גבי מעלה, כי בדרך זה אין שורה זו מונעות הראיה משורה האחרת, הנה תרווייהו ר"י ור"נ פירשו מלת הזה על הגבהות והרוממות, אם גבהות המים אם גבהות המושבות. ואפשר לכלול כונה זו גם במלת זה בסוף קהלת, שאמר את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, כלומר יראת ה' ושמירת מצותיו הוא גבהות מעלה לכל אדם (דיא ערהאבענהייט דעס מענשען) וכבר מצאנו גבהות גם לחשיבות מעלה, כמו ויגבה לבו בדרכי ה' (דה"ב י"ז ו') וכענין אשר נשא לבן אותנו בחכמה, וכן ויגבה ה' צבאות במשפט (ובזה אין לשון המקרא חסר כלום כלמפרשים שם) ועל כוונה זו כנו רבותינו אותו ית' בשם זה (מנחות נ"ג) להיותו ית' הגבוה מעל גבוהים הרם ונשא לבלי תכלית. ואל יהי זר בעיניך ביאור מלת זה על הגובה והרוממות, כי הוא נמצא בכמה מקומות שאין לבארם לכנוי הרומז (דיעזער) כמו זה סיני (שופטים ה', תהלים ס"ח) הר ציון זה שכנת בו (שם ע"ד) הר זה קנתה ימינו (שם ע"ח) כל אלה הם בריחוק מקום שלא יתכן לרמוז אליהם, לכן יפרשוהו שהוא במקום מלת אשר, ולדברינו המכוון בהם לציין רוממות מעלת הדבר וגובה יתרונו זה סיני (דער ערהאבענע סיני) להיותו נבחר למתן תורה. הר ציון זה, להתיחדו לשכינת כבודו ית', ולהיותו חביב בעיניו כקנין. וכן משה לרוממות מעלתו תארוהו בשם זה, זה משה האיש (כי תשא) (האָכגעשאֶטצטע משה) וכן אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי (תהלים ס"ח) תאר את הדברות בשם זו לגודל חשיבות מעלתם ויתרונם (וויכטיגעס וואָרט). וכן זו פעלת לנו (שם ס"ח) תאר התשועה הגדולה בשם זו (גראָססארטיג). וכן זה היום עשה ה' נגילה (שם קי"ח) שאין לפרש מלת זה כתאר נושא (דיעזען טאג) דא"כ היו שניהם ראויים לבוא ביחס אחד או שניהם בה"א או שניהם בלעדה. וע"כ מלת זה הוא תאר נשוא במובן דבור המציאות (דיעזעס איזט דער טאג) לפי"ז חסר מלת אשר, גם לשון עשה ה' לישנא קטיעא הוא, הכי יום זה לבד עשה ה' ולא אחרים וע"כ המובן על התשועה הגדולה הנעשה ביום זה, ומקרא קצר הוא. אמנם לדברינו מלת זה באורו חשיבות הדבר ויתרונו, ועל זה מוסב עשה ה', וטעם זה היום עשה ה' מעלת יום זה וחשיבותו עשה ה' (דאס גראָססארטיגע דיעזעס טאגעס) דלרבותינו (פסחים קי"ז א') הלל זה משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים הנה רוממות מעשה נס זה וחשיבות מעלתו נקרא "זה" ובזה המקרא בתשלומו כראוי. וכן אז ישובו אויבי אחור ביום אקרא זה ידעתי כי אלהים לי (תהלים נ"ו) להמפרשים מלת זה מיותר ולדברינו טעם זה ידעתי, ביתרון מעלה חביב עלי (אם פאָרציגליכסטען ליעבע איך), וכוונתו אף שחביב עלי כי נצחתי את אויבי בשובו לאחור, מ"מ יותר חביב עלי על אשר אתה היית עמדי בנצוח זה, כדמיון השפל שקיבל מתנה גדולה מן הנכבד מאד, אף שהמתנה בעצמה תשמחהו, מ"מ תגדיל שמחתו מאד על שהיא באה מנותן נכבד כזה, עד ששמחתו במתנה עצמה בטלה לגמרי ואינה חשובה כלום נגד השמחה מצד הנותן. וכן כי כוס מיד ה' ויין חמר מלא מסך ויגר מזה אך שמריה ימצו וגו' (תהלים ע"ה) מלת מזה הוא שם לאותו חלק מן היין שהוא למעלה בכוס להיותו צלול נקי ומשובח הרבה יותר ממה שתחתיו מעורב בשמרים וכדומה (לאֶסט דען עדלען זאפט אבפליעססען). ורש"י הוסיף שם מלת כוס. וכן מקום זה יסדת להם (תהלים ק"ד) תיאר גודל מרחב הים ועמקו בשם זה (אונערמעססליכער רוים). וכן לויתן זה יצרת, גודל כמות ארכו קרא בשם זה (גראָססארטיגעס געשאֶפף), ובחנת ותדע כי ענין גבהות ורוממות המובן לדברינו במלת זה, אינו יוצא מהוראתו הפשוטה על כנוי הרומז, כי מצד יתרון חשיבות הדבר ורום מעלתו, הוא מפורסם ונודע לכל ונוכל לרמוז עליו כאילו הוא קרוב נגד עינינו, עמ"ש בבשלח ט"ו ב' זה אלי ואנוהו:

לעשות מלאכתו. שתי מלות אלה נראה כמותר, כי המכוון במקרא אינו רק לספר ענין המעשה הנוגע בשבח יוסף, ומה לנו לדעת אם נכנס לעשות מלאכתו או לדבר אחר, ויראה דלסבה זו התעוררו רבותינו לעשות מלאכתו ממש (כמ"ש הרצס"ש), דאל"כ האיך הביא יוסף א"ע לידי נסיון גדול כזה לכנוס לחדרה ביום אשר אין אחד מאנשי הבית עמה בבית, כי ענן זה בודאי לא נעלם ממנו, ולזה הודיעתנו התורה לעשות מלאכתו ר"ל שהיה מוכרח להשלים עבודתו המוטל לעשותו, ועפ"י צווי אדוניו נכנס ובאונס עפ"י דבור אדון הבית היה מוכרח לגמור עבודתו, והיה הענין הזה לעשות בחדר אשת אדוניו, כי בלא זה היה נשמר מלגרות עליו יצה"ר. ולחד מרבותינו הודיעתנו התורה דבאמת נכנס לעשות צרכיו עמה, וכבר היה מוכן למלא תאותו ובכל זאת עמד על נפשו וכבש את יצר תאות לבו הרע, וכענין עובדא דרב עמרם (קדושין פ"א), ובשבח יוסף דבר הכתוב, ומיושב מה שהעירו בתוספות (סוטה ל"ו) אהך מ"ד. ע"ש: (יב)

ותתפשהו. תפש קשה מאחז, שיש בו חזוק יותר, שהתופס דבר לא ירפנו מהרה, אבל אחיזה היא אך כרגע, כמו שלח ידך ואחוז, ורוב אחיזה באדם היא לרעתו, יאחזמו רעד, יאחז בעקב פח, יאחזוני ימי עוני, ואין כן לשון תפש. (רל"ש):

ויעזב בגדו בידה. פשט בגדו במהירות והניחו בידה.

וינס. מן החדר פן יתגבר עליו יצה"ר:

ויצא החוצה. בהיותו חוץ מן החדר יצא לאטו בלתי תנועת ניסה, שלא ישאלוהו מה לך כי תנוס? ומי רודפך? אבל היא שראתה שיצא מן החדר בתנועת ניסה, יראה שמא עושה כן גם חוץ לחדר ושאלוהו והגיד, לכן ותקרא לאנשי ביתה לזכות א"ע, אמנם כאשר ראתה אח"כ שחוץ לחדר לא רץ וזה ראו ג"כ אנשי ביתה אמרה להם וינס ויצא החוצה כמו שהיה באמת, אבל לבעלה שלא ראה הדבר אמרה וינס החוצה, להורות שעשה תנועת הניסה גם בחוץ להמלט מאנשי ביתה, וכל זה לאמת ענין השקר שלה (רע"ס):