הכתב והקבלה · שמות · פרק 2 · פסוק 6

ותראהו את הילד. אילו היה נאמר ותרא את הילד אז היה משמעותו, שראתה אותו בתאר הילדות, וזה הפך האמת מעדות הכתוב שמצאתו בתואר הנערות, ועוד דא"כ היה ראוי להוסיף מלת הוא, ולומר והנה הוא נער, להורות על ההפך, לכן אמר ותראהו את הילד, טעמו עם היותו ילד נולד מקרוב ראתה בו דבר חדש, והוא שהיה נער, מתעורר בתנועה נפלאה אשר יורה על התנוצצות שכלו; כי שם נער הונח לרש"פ על מעמד הנערות בבחינת רוחניותו, ר"ל כשאור השכלי הוא במעמד העליה הולך ומתגבר, הולך ומוסיף וזיק השמש השכלי מתנוצץ ונשקף בעד חלונות גופניותו, כי נער הוא לשון התעוררות, כמו נערו כגורי אריות (ירמיהו נ״א:ל״ח), והיינו כשאור השכלי מתעורר להתפשט; לכן לא יפול ענין נערות רק על מין אדם, במה שיש לו נפש שכלית, אבל בשאר בע"ח אף שיש בהם איזה נצוץ שכלי הנה הוא נמצא בו מיד כצאתו מרחם אמו, ולא יוסיף אם אלף שנים יחיה, זולת קצת התפשטות כח דמיוני המתגלה בהם ע"י הרגל ונסיון; ומטעם זה אין חילוק בין הילד הרך לבין הבא בימים, כי על יהושע שהיה בן נ"ו שנה נאמר ויהושע בן נון נער, ונאמר ונער בן מאה שנים ימות, כי הכל לפי מזוג הגוף והרכבתו, כל עומת שיוסיף הגוף לעלות ולהתפשט ולקנות לו יתרון הכשר לשמוע בלמודים כן יצא כח הנפש בגבורתו, הולך ואור הולך ומוסיף; ומזה אמר כאן והנה נער בוכה ר"ל שהרגישה מתנועותיו התנוצצות והתעוררות חכמה, והכרת פניו ענתה בו שענין חשוב נוסס בנפשו, והוא דבר נראה לעינים, וכמאמר בוצין בוצין מקטפי ידיע. ויראה כי על כוונה זו דייק רש"י בלשונו על מלת ותראהו את מי ראתה את הילד, וכאילו אמר אותו הידוע לנו שלפי מיעוט ימיו ראוי להקרא ילד היא מצאתו בתאר נערות וכאמור, ובזה אין צריך למ"ש המפרשים שיש כאן מותר ידיעה אחר כנוי, והראוי ותרא את הילד (ע' רא"ם):