הכתב והקבלה · בראשית · פרק 25 · פסוק 32

הנה אנכי הולך למות. אחר שהודיע יעקב לעשו מהסתלקות ענין הבכורה ממנו שנה עשו באולתו ולפרסם פחיתות דעתו באמרו הנה אנכי הולך למות, הודיע בלא בושה שאינו מאמין בהשארת הנפש ובנצחיות אחרי חיי ההבל הלזו, כי המשתדל בקנין שלמות נפשו הוא הולך ומתקרב תמיד אל החיים הנפשיים, חיי גופו לא יחשוב כ"א להכנה והזמנה אל חיי הנפש, לכן גם מיתת גופו איננה בעיניו כ"א התרחקות מחיי ההבל והתקרבות אל החיים הנצחיים, ובאופן זה בכל חיי הבלו נקרא הולך אל החיים, ככתוב אורח חיים למעלה למשכיל, מה לעני יודע להלוך נגד החיים, שתרגומו די ינדע היכדין עתיד למהך לכל קבל צדיקיא בגינתא דעדן, אמנם המשוקע בתאוות הזמניות יתייאש מנועם החיים הנפשיים, כי לדעתו בכלות ימי חיי הבלו הכל כלה עמו ואין אחר המות כלום, ובכל יום ויום מתקרב אל המות באמת ונקרא הולך אל המות. ובתרגום יב"ע הנה אנכי הולך למות, הא אנא אזיל לממת ולית אנא חיי תוב בעלם אחרון, ולזה אמרו רבותנו ז"ל במליצתם באותו יום הרג עשו את הנפש, כי האיש אשר לא יחשוב כ"א על חיי ההבל הלזו ואין אצלו עת אחר אחר המות, חיי ההבל הוא נצחיותו (ככתוב משנאי ה' יכחשו לו ויהי עתם לעולם, עתם הזמני הוא הנצחית) ובמעשה ידיו ימית נפשו בקרבו:

למה זה לי בכורה. מלת זה מצוי בלשון שאלה, למה זה אנכי, למה זה הבל איגע, ויאמרו שאינו אלא תקון הלשון, אמנם מדמצאנוהו גם בלא זה, למה נחבאת לברוח, למה לא הגדתי לי, לכן נ"ל לבארו כאן במלת פה, כרומז על המקום שבו, (היער) כמו עלו זה בנגב, נסעו מזה, כי בהכחיש עשו בהשארת הנפש כאמרו אנכי הולך למות, למה לי מעלה הנפשית שבבכורה להתקדש ולהתטהר במעשי ולהמנע בעולם הזה מכל תענוגי הגוף, וזהו למה זה לי בכורה, כלומר פה בעולם הזה מה לי בבכורה (וואָצו היער מיר דיא בכורה):