הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 22 · פסוק 23

נדבה תעשה אותו. לבדק הבית, ולנדר למזבח לא ירצה, איזה הקדש בא לרצות הוי אומר זה הקדש המזבח (רש"י מת"כ וריש תמורה), פירשו רישיה דקרא בנדבה לבדק הבית, מדלא אמר נדבה תקריב אותו כלשון הבא בכל הפ', אבל אמר תעשה אותו כלו' תעשה אתה ממנו כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך (עי' רמב"ן), ולשון תעשה יורה גם כן על הצורך והשמוש כמו (שמואל א ח׳:ט״ז) ואת עבדיכם יקח ועשה למלאכתו (פערווענדען, געברויכען), וכיון שפי' הכתוב להתיר לבדק הבית את הנדבה כש"כ הנדר, כי אם מותר להפריש לכתחלה בעל מום ולומר הרי זו לבדק הבית אף שהוא דרך בזיון, כש"כ הנדר בשאמר הרי עלי שור לבדק הבית ובבואו להשלים נדרו שאין בעדרו רק בעלת מום ואין ידו משגת לקנות מן השוק ואינו עושה דרך בזיון כש"כ שמותר לבדק הבית. וכן בסיפא דקרא שמדבר בהקדש למזבח הבא לרצות, כיון שאסר בו את הנדר באמרו. לנדר לא ירצה, כש"כ הנדבה שעושה מעשה הבזיון בידים בשעה שמקדישו (רנ"ו); ובזה סרה תלונת הרא"ם מעל רש"י שהבין מדבריו דנדבה דוקא לבדק הבית ונדר דוקא למזבח, וזה הפך דעת רבותינו בת"כ ובתלמוד, ולפי המבואר פירוש רש"י מסכים עם דעת רבותינו, ולשון המקרא מיושב על מכונו היטב. וראיתי לרמב"ן שרוצה לתקן יישוב לשון המקרא ולומר דכולה קרא בהקדש לבדק הבית לבד מדבר, שכתב ויתכן שאמר כי שור ושה שרוע וקלוט מותר לעשותו נדבה לומר הרי זה, אבל אם נדר הרי עלי שור או שה אם יביאנו משחת לא ירצה לו ואיננו פטור מנדרו אף שאין בו היזק להקדש, וכ"כ הרלב"ג בפי', ולא הבינותי דקי"ל שהמקדיש תמים לבדק הבית עובר בעשה ול"ת, אם כן בנדר סתם הרי עלי שור או שה כיון שלא יוכל להשלים נדרו בתמים, במה ישלים לו נדרו אם לא במשחת, גם מלת לא ירצה אין לו מקום לפי' כי יורה בענינא דקרבנות על רצוי הכפרה:

נדבה תעשה אותו. לבדק הבית, ולנדר, למזבח (רש"י) ואם תאמר למה כנה הכתוב לקדשי בדק הבית בשם נדבה ולקדשי מזבח בשם נדר, והלא בכל אחד מהם נופל נדבה ונדר דבקדשי בה"ב אם אמר יהא זה לבה"ב דהוי נדבה או אם אמר הרי עלי להביא כך וכך לבה"ב דהוי נדר שניהם מותרין אף שהם בעלי מומין מפני שהם קדושת דמים שנמכרין ודמיהם לצורך הבית, ובקדשי מזבח נמי בין אם אמר הרי זו עולה בין אם אמר הרי עלי עולה שהאחד מהם נדר והאחד נדבה שניהם אסורין מפני שאין בעלי מומין קרבין למזבח. כבר תירץ הרמב"ן כי בעבור שרוב הנדבות לבה"ב כמו שאמר במשכן כל נדיב לב הביאו, ובמקדש ביושר לב התנדבתי, והרבה מקראות כמו אלה, והטעם מפני שאין בענין בדק הבית חיוב רק נדבת נפש, לפיכך כל מקום שיזכיר נדבה סתם היא לבדק הבית עד שיפרש בו לעולה או לזבח שלמים, והנדר יאמר סתם בקדשי מזבח נדרי לה' אשלם עלי אלהי, נדריך. ונכון הוא (רא"ם). ותבלין לדבריו הנעימים, דברי הר"ן (נדרים ט') נדר פירושו דבר שאינו בא לגמרי בנדבת הלב, ונדבה פירושו מה שהאדם נודר יותר בנדבת נפשו ושמעשיו יותר רצויים, ומש"ה אמרי, דנדר הוא הרי עלי לפי שאינו מתנדב לגמרי כיון שלא הפרישו עכשיו, ונדבה הוא באומר הרי זו, לפי שמתנדב ונדרו יותר רצוי, וכיון שזה פירושם של נדר ונדבה, אף בנזיר, אף על פי שאין הנדר של נזירות אלא בענין אחד, מי שהכוונה שלו רצויה יותר קרוי נזירותו נדבה, ומי שאינה רצויה כ"כ קרי נדר' ע"ש. וז"ל רשב"א בחידושיו שם, הרשעים אפי' כשאומרים הרי זו עולה או שלמים דקרינן ליה נדבה, הם אינם עושים כן לכוונת נדבה גמורה אלא ליראת חטא שקדם להם, הרי זו כנדר. ובכשרים נמי אף על פי שנודרין בנזיר, שאי אפשר לנזירות בלא נדר, אפ"ה לא מקרי נדר אלא נדבה לפי שאינם מתכוונים לנדור מחמת תיהוי חטאת אלא לנדבה גמורה כדי שיתחייבו קרבן או לגדור בפני יצרם. ובהכי מתרצא לן הא דאמרינן שנודרין על הצרה כדרך שעשה יעקב שנאמר וידר יעקב נדר, לפי שאותו נדר אינו נדר גמור אלא נדבה והודאה, ע"כ. למדנו מדבריהם שאין הלשון הוא המבדיל העיקרי בין נדר לנדבה, רק הלב והכוונה הוא המבדיל ביניהם, דכל שאין כוונתו רצויה בו לגמרי אף שאומר הרי זו מקרי נדר באמת, וכשכוונתו רצויה לגמרי אף כשאומר הרי עלי מקרי נדבה באמת, לפי"ז רוב קדשי מזבח אין הכוונה רצויה בו כ"כ כמו בקדשי בדק הבית, כי אף שבכוונה רצויה לגמרי יאמר הרי זו עולה, מ"מ כיון שהעולה מכפרת על עשה ועל ל"ת הנל"ע, והוי ליה כסבה הגורמת לנדבתו. ובשלמים אף שכוונתו רצויה בו לגמרי, מכל מקום אין כל נדבתו לגבוה לבד עולה, כי גם גופו נהנה מבשר השלמים אחר הקרבת האימורים, וכסבה תכליתית לנדבתו, אף שאין כוונתו לזה. וכל זה אינו בקדשי בדק הבית, שאין כאן ריח סבה גורמת ולא תכליתית, וכל מה שהקדיש לגבוה עולה, וגם כשיאמר הרי עלי, אם הוא מנדבת לב גמור, רק שאין ידו משגת לתת מיד, מקרי נדבה באמת, וגם הקדש דמים קראו הכתוב קרבן (מטות ל"א נ') ונקרב את קרבן ה'. הנה מבואר כי הניתן לבדק הבית רובו ראוי להקרא באמת נדבה, והניתן לקדשי מזבח רובו ראוי להקרא באמת נדר, וכשאמר הכתוב נדבה תעשה אותו טעמו לדבר שההווה והרגיל בו לנדב אליו מותר, והיינו לבדק הבית. אבל לנדר כלומר שההווה והרגיל בו לנדור אליו, והיינו קדשי מזבח. ובכל מקום דרך המקראות לדבר בהווה ורגיל. יצא לנו ביאור המקרא על פשטיה מכוון עם דעת רבותינו: