הכתב והקבלה · בראשית · פרק 4 · פסוק 3

ויהי מקץ ימים. אם יהיה ענינו, באחד מן הזמנים, (נאך אייניגער צייט) לא ידענו ממנו מתי נעשה, והכתוב יכוין להודיענו זמנו המוגבל, וכן אם נפרש ימים לשון שנה, כמו ימים תהיה גאולתו, עדן אין זמנו ידוע, כי התחלת הזמן שממנו נדע קצו וסופו לא נודע במקרא, וראיתי בפרקי דר"א (פכ"א) שאמר הגיע ליל י"ט של פסח אמר אדם לבניו בליל זה עתידין ישראל להקריב קרבנות פסחיהם הקריבו גם אתם לפני בוראנו והביא קין ממותר מאכלו קליות וזרע פשתן והבל הביא מבכורות צאנו ומחלבהן, למדנו דמעשה זו היתה בי"ד ניסן. לפ"ז אפשר לכוין זמן זה בלשון מקץ דקרא, כי חצי ניסן הוא התחלת זמן הקציר (ב"מ ק"ו ב') ולשון קץ נרדף עם לשון קציר, כי קציר יורה על כריתות התבואה, והוא הושאל משם קצר, לשון קצור (קורץ) דהיינו קצור אורך השבולת, וכן קצץ שיורה על הכריתה (וקצץ פתילים) נגזר משורש קץ לשון קצה (ענד, עקקע) כלומר שע"י הקציצה נתהוה בדבר הנקצץ קץ וסוף שלא היה בו תחלה בהיותו שלם ומחובר, וכבר יבאו שתי הלשונות לענין אחד, ונפשנו קצה, ותקצר נפש העם, וכן יהודה שת קציר לך (הושע ו׳:י״א) פירשוהו ענין קץ וסוף כמו קציר תבואה בבשולה, לפי"ז טעם מקץ ימים מתחלת זמן קציר, (אנפאנג דער שניטטער צייט) ואף שיש לגמגם בזה מצד הלשון, מ"מ ניחא לן בזה יותר, ממה שלא נדע זמן המעשה שבא הכתוב להודיעו, ואין דרך הכתוב, לסתום אלא לפרש, וכמו שנאמר משרש חנן חֵן כן מן קצץ נאמר קץ, ומשמש כאן על קציצת התבואה, ואף שעיקר שרש קצץ הונח על דבר שצריכים התאמצות כח עד שיוכרת, ושרש קצר הונח כשהנכרת הוא דבר רך כתבואה ודשאים שדי לו הולכה והובאה לבד מ"מ הוציא כאן הכתוב ענין קצירה בלשון קציצה, כי כן היה באמת לפי שעתו וזמנו, כי טרם ביאת נח לעולם לא היה להם מחרישות מזלגות וקרדומים והיו חסרים מכל כלי מלאכה והיו מצטערים מאד בענין חרישה וקצירה, ככתוב זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו כמ"ש רש"י שם בשם רבותינו ומבואר יותר בדברי הרא"ם ל"ה, ושפיר נקראה אז הקצירה בשם קציצה להצטרכם אז אל התאמצות כח לקצירת התבואה:

מנחה. לשון מנחה נופל על הדורן הבא מן הנקלה אל הנכבד לקדם פניו ולהניח לו, וההפך לשון משאת משה עבד ה' (דברי הימים ב כ״ד:ו׳) איננו לשון דורן כמו שפירשו רד"ק כי אם כפירש"י לשון כי תשא את ראש שתרגומו תקבל (רוו"ה), עמ"ש מזה ויקרא ב':