הכתב והקבלה · במדבר · פרק 3 · פסוק 1

ואלה תולדות אהרן ומשה. ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה. (רש"י) והרמב"ן אמר כי מקרא זה שב גם על פרשת מנין הלויים הסמוכה ששם נמנו גם תולדות משה, כי אמר שם משפחת העמרמי (להלן כ"ז) וודאי הכוונה על בני משה, כי בני אהרן כבר הוזכרו לבדם, ולא היה לעמרם בנים רק אהרן ומשה. וזה דחוק כי משפחת העמרמי הוזכרה אחר שלשה פרשיות המופסקות זו מזה בשלשה דברות, ולדעתי אין מקרא זה בא להודיענו מבני אהרן ומשה, אבל הוא מוסב על האמור בפרשה הקודמת בהודעת סכום הכולל לפקודי בני ישראל שעולה תר"ג אלף וחמש מאות וחמשים, וכמו שבפקודי ערבות מואב הודיע הכתוב שלא היה בהם איש מן הפקודים שבכאן, ככתוב (פינחס כ"ו ס"ד) ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן אשר פקדו במדבר סיני, ככה הודיע הכתוב כאן הפוכו, שאותן הפקודים כאן הם בעצמם אותן האנשים שכבר באו אל הפקודים בזמן קודם לזה. הפקודים שבכאן שהיו בגמר מלאכת המשכן שבא הצווי עליהם מאהל מועד כאמור בתחלת פרשה זו וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד, הם בעצמם אותן האנשים שבאו אל הפקודים בנדבת מלאכת המשכן שהיה אחר יהכ"פ בשנה ראשונה, שנצטוה אז למנותם (כמ"ש רש"י ר"פ כי תשא) וכיון שהיה קודם שהוקם המשכן. ע"כ לא בא הצווי לפקדם כ"א בהר סיני, וזהו שאמר כאן, אשר דבר ה' אל משה בהר סיני, וטעם תולדות כאן כמו ויתילדו על משפחותם, שפירושו התייחסות השבט. כמ"ש רש"י הביאו ספרי יחוסיהם ועידי חזקת לידתם כל אחד ואחד להתייחס על השבט. וטעם תולדות אהרן ומשה, יחוסי השבטים שהיו ע"י אהרן ומשה (געבורטסשטאֶממע דורך אהרן ומשה) ובא כאן הסמיכות כמו פקודי משה ואהרן. שהוא סמיכות הפעול אל הפועל אשר על ידו נעשה, הפקודים שעל ידי משה ואהרן, וכן גאולי ה', גאולים שעל ידי השם, כן תולדות אהרן ומשה, תולדות (התייחסות השבטים) שע"י אהרן ומשה. וכן תרגם כאן יב"ע אלין יחוסי אהרן ומשה. הנה אחר שהודיע הכתוב מקודם סכום הכולל הפקודים האלה שהיה כעת בגמר מלאכת המשכן שבא הצווי עליו בדבור אהל מועד, בא כאן הכתוב להודיע, כי הפקודים האלה הם בעצמם אותן הפקודים שבא ייחוס שבטיהם ע"י אהרן ומשה בעת שהיה הדבור אל משה בהר סיני, דהיינו הפקודים שהיו בנדבת מלאכת המשכן, על זה אמר. ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני. והשמיענו הכתוב בזה דבר גדול, אף שבין המנויים האלה היה המשך זמן שבעה חדשים, המנין הראשון היה מיד אחר יהכ"פ בשנה ראשונה, והמנין הזה השני היה באחד לחדש השני בשנה השנית, בכל המשך זמן זה לא מת גם אחד מכל הקהל הגדול הזה, כי אותן האנשים שבאו אל הפקודים במנין ראשון הם עצמם באו אל הפקודים במנין זה השני, ומספרם שוה, שבשני המנויים היו תר"ג אלף וחמש מאות וחמשים. (ערש"י פקודי ל"ח כ"ו לכל העובר על הפקודים לשש מאות אלף וגו'), ואף שדבר זה הוא הפך מנהגו של עולם הטבעי, כי עם התורה אין בכל עניני האומה רק נסים נסתרים ונפלאות נעלמים לא טבע ומנהג, ירידת המן בכל יום יוכיח, והקפת ענני הכבוד, והבאר והשליו, הנה למי שנעשו להם כל אלה הנפלאות בכל יום ענינים שאינם כנוהג העולם, אין תימה אם לא מת אחד מהם בהמשך שבעה חדשים, וכבר האריך הרא"ם בכי תשא להצדיק דברי רש"י, והביא דברי רבותינו במדבר רבה שמבואר בו דמנין שנות המדבר הוא מתשרי שהוא ר"ה לברייתו של אדם הראשון, דלא כרמב"ן שם. ויתכן כיון שהנדבה למלאכת המשכן היתה להורות כפרת עון עגל (כמ"ש רש"י ר"פ כי תשא) ואהרן שהיתה לו נגיעה קצת בו, אין ספק שהשתדל הרבה בנדבה זו, לכן הקדים הכתוב כאן את אהרן למשה. ורבותינו שאמרו לפי שלמדו ממשה נקראו בניו, אין זה להם כוונה ראשונה במקרא, רק כיון דלהורות על מנין הראשון לבד הוי מצי קרא למימר, ואלה פקודי אהרן ומשה וגו', והוציאו הכתוב בלשון תולדות שיש בו גם כוונה תולדות הבנים, על זה אמרו. דבכוונה שניה זו ללמד בא שהם בניו ללמודם ממנו. ולדרשה זו צריכים לפרש ביום דבר מיום דבר, דבאותו יום עצמו שדיבר ה' עם משה בהר סיני לא למדן, כמ"ש הרא"ם: