הכתב והקבלה · שמות · פרק 12 · פסוק 12

ועברתי. ת"א ויב"ע ואתגלי, כי בלשון עבר המובן גם ענין ההתפשטות (אויסברייטען), כמו ותעבר הרנה במחנה, היינו התפשטות הקול, מור עובר, הוא התפזרות הריח, המלחמה עברה (שמואל א י״ד:כ״ג), ולזה ישתמש גם על התגלות אור כבודו ית' שהוא תמיד מסתתר, כי הוא ההתפשטות דבר שהוא תמיד מצומצם בענינו. והענין מבואר יותר ביתרו (י"ט) ירד ה'. אמנם במכילתא דר' ישמעאל איתא ועברתי, נותן אני עברתי ויראתי במצרים אין עברה אלא זעם. וכן ועבר ה' לנגוף (לקמן כ"ג) פירשוהו שם במכילתא לשון כעס וחימה. וכן במכדרש"בי (מקץ כ"א) ועבר ה' לנגוף דאתמלי עברה וזעמא. ובאמת עברה כולל כל עניני שבר וצרה (אונגליק), יום עברה היום ההוא יום צרה ומצוקה (צפניה א׳:ט״ו), ליום איד ליום עברות (איוב כ״א:ל׳), ומצאנו הפעל מזה, עובר מתעבר (משלי כ״ו:י״ז) ששניהם לד"ק לשון עברה וזעם. ויהיה טעם ועברתי כפול בהוראתו, התפשטות צרה (איך ווערדע אונגליק פערברייטען):

אלהי מצרים. הרא"ש התעורר על פירוש המפרשים מה זה התועלת ברקבון העץ ובהמסת המתכות, הלזה יקרא שפטים, וגם למה ילקו צבאי מרום, האם בעד עובדי שמש ילקה השמש, א"כ בעובדי הגלגלים היה ראוי שילקו הגלגלים, לכן פי' לפי הנודע שהיה הטלה לבד אלוהיהם, וכל מי שהיה נולד בתחלת כניסת השמש בטלה היו מחזיקים אותם לאלוה או לקדוש, והיו קוראים אותם בלשונם מזל טלה, ובאותן אנשים נעשו השפטים כמו בבכורות, ע"כ. וכ"א ברע"מ (פנחס רנ"א) רעמסס ההיא ארעא אפרישו לדחלן דילהון לרעיא ולמיהך בכל ענוגין דעלמא וכל מצראי חשיבו לאינון דרעין לדחליהון כדחליהון וכו' הה"ד ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, כד מטעיין לברייתא ועבדין גרמייהו אלוהות, ובמכדרש"בי (שמות ז') ונעו אלילי מצרים מפניו, אלילי מצרים לאו על אבנין ואעין אתמר אלא על אינון פולחנין תתאין דלהון. ויתורגם אלהי מצרים (דיא פערגאֶטטערטען מצרימ'ס) ר"ל האנשים שעשאום לאלהים:

אני ה'. אני בעצמי ולא ע"י שליח (רש"י) ולשון האגדה ועברתי אני ולא מלאך, והכיתי אני ולא שרף, אעשה שפטים אני ולא השליח, אני ה' אני הוא ולא אחר. הנה נראה דמשמעות הפעלי' עצמם שהם מדברים בעדם הוא דילפי' שהוא הוא ית' הפועל לא אחר זולתו, אמנם באמת אין מלשונות האלה משמעותא כלל למעט הזולת, כי כן דרך המקראות וכל המדברים לייחס כל הפעולות הנעשות בעולם לבורא ית' אעפ"י שנעשים ע"י מלאכיו ושלוחיו כמו ויפגשהו ה' (שמות ד') ייחסוהו בתלמוד ובמדרשים אל מלאך, וכיוצא בזה מקומות אין מספר, והכי איתא במכילתא (פרשה ז') והכיתי שומע אני ע"י מלאך או ע"י שליח ת"ל וה' הכה כל בכור לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח. הנה מבואר דעת המכילתא, דמלשון הפעלי' המ"ב אין משמעותו מיעוט הזולת, ולא מסתבר לומר שהאגדה חולקת עם המכילתא במשמעות הלשון. וכן אין לומר דהמעוטים האלה ממלת אני ה' הוא דנפקי להו למעט הזולת, כי מבואר (בפ' לך לך) בהבדל שבין אני לאנכי, אנכי ישמש כשגוף המדבר הוא הנושא והתואר הוא נשואו, ואז שולל גופי' אחרי' מתואר זה. אמנם אני ישמש כשגוף המדבר נשוא של תואר שלו והתואר הוא נושאו ואז שולל משיהיה לגוף המדבר שאר תוארי', אם כן אין בלשון אני ה' לחוד הוראת הזולת. לכן נ"ל כי דברי האגדה מיוסדים אל אדני משפטי הלשון, כי מסגולת הלשון לכפול לפעמים הכנויים, להוסיף מלת כנוי הגוף על אות כנוי הגוף הנכלל בפעל, כמו אנכי אחטנה, הם ילכו, אמרתי אני בלבי, ופניתי אני את לבי, וראיתי אני שיש יתרון לחכמה. מלות אנכי, הם, נתוספו בזה לחזק וליחד לעורר הכוונה אליו (איך אלליין, זיא זעלבסט), וכן כאן שהוסיף מלת כנוי הגוף אחר הפעלים המחוברים בכנוי, כי אחר ועברתי והכיתי ואעשה הוסיף אני ה', שמלת אני ה' מוסב על כל אחד מהפעלים הקודמים, וטעמם ועברתי אני, והכיתי אני, אעשה אני, הנה בא כפילת הכנוי לחזק הכוונה וליחדה, ושפיר אמרה האגדה על כל אחד מהפעלים האלה שהוא למעט אחר זולתו ית'. ותנא דמכילתא שאמר והכיתי שומע אני ע"י מלאך וע"י שליח ת"ל וה' הכה לא ע"י מלאך ושליח, לא מיעט הזולת ממלת אני ה' כדעת האגדה, כי לדעת המכילתא אין אני ה' כפילת הכנוי המחובר בפעלים, כי אצטרך לומר אני ה' למילתא אחריתי כדתני התם, אני ה', מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן, אני ה' בשמי אני נפרע מהם, וכיון שאין כאן כפילת הכנויים על הפעלים הקודמים, לכן לא מצו למילף מני' הזולת, ומייתי מן וה' הכה למעט הזולת. ואל יקשה לך אהך ילפותא דמכילתא למעט הזולת מן וה' הכה, ממה דאמרי' בעלמא כל מקום שנאמר וה', הוא וב"ד משמע (וכמ"ש רש"י התם), דבאמת אין זה כללא דלית בי' חוץ, כי וה' שמים עשה, ע"כ אי אפשר לפרשו הוא וב"ד, וכן וה' פקד את שרה, וה' אמר המכסה אני, וה' נתן את חן העם וכדומה לאלה אינם מפורשים הוא וב"ד, אמנם אמרם כל מקום שנאמר וה', כלו' כל מקום שאין טעם לוי"ו המחובר להשם, אז מפרשים אותו הוא וב"ד, אבל כשיש טעם לוי"ו המחובר לשם, כבמאמרם וה' שמים עשה, שטעם הוי"ו לשלילה (אדווערזאטיף) כוי"ו ביש לאל ידי וגו' ואלהי אביכם אמש וגו', וכן להוציא את הכנים ולא יכלו, שהוראת הוי"ו לשלילת משפט הקודם, ככה וי"ו במאמר וה' שמים עשה יורה על השלילה למה שקדם כל אלהי העמים אלילים, לכן אין מקום עוד לומר שיורה על הצטרפות הוא ובית דינו, וכן במאמר וה' הכה כל בכור שם יש טעם לוי"ו גם על דרך הפשט, כי ממשפטי הלשון לחבר שני ווי"ן זה אחר זה במאמר, להורות על יחס הצטרפותם בבחינת הזמן, כענין ויבא יעקב מן השדה ותצא לאה לקראתו, שטעמו כאשר בא אז יצא, כמו כן הכא כתיב, ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור, שני הווי"ן מתיחסים זע"ז התיחסות זמני, לומר באותו הרף עין שהיה בו חצי הלילה, באותו הרף עין היתה ההכאה, (כדעת רבותינו בהבדל שבין בחצות ובין כחצות) וכיון דהוי"ו של וה' לא אייתר לה, שפיר מני' יליף תנא דמכילתא, השם יתברך לבדו ולא אחר זולתו. והנה לדעת הרמב"ן משמעות הזולת הוא מכנויי הפעלים, ולדעת הרא"ם ממשמעות אני ה', ואת הנראה לדעתי כתבתי ליישב דעת רבותינו להורות שדבריהם מיוסדים על אדני משפטי הלשון. ובמדרש הנעלם (ויקרא ד קי"ז) מ"ד ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, אי הכי יקרא סגיאה איהו למצראי, דלא דמי מאן דתפש מלכא למאן דתפש הדיוטא ועוד אין לך אומה מזוהמת בכל טומאה כמו המצרים, וכי לא היה להקב"ה מלאך או שליח לשגר לעשות נקמה במצרים כמו שעשה באשור ע"י שליח, אלא אמר הקב"ה אומה זו של מצרים מזוהמת ומטונפת ואין ראוי לשגר מלאך או שרף דבר קדוש בין רשעים ארורים ומטונפים, אלא אני עושה שאני אומר ממקום קדושתי יהא כך ומיד נעשה, ולפיכך לא נעשית נקמה זו ע"י מלאך בשביל קלון של המצרים שלא רצה הקב"ה שיכנוס ביניהם דבר קדוש. עי' סנהדרין צ"ד נפרע הקב"ה ממנו בעצמו, וברש"י שם ד"ה בעצמו, ובמהרש"א חד"א שם: