הכתב והקבלה · שמות · פרק 24 · פסוק 11

ואל אצילי בנ"י. לפי המבואר מן המחברים ההבדל בין תאר אלהי עולם ה', ובין אלהי ישראל, שהראשון יתארנו מצד הנהגתו הטבעית אשר ישתוו בה כל יושבי תבל, כי לכולם יחד הוכנה ההנהגה הטבעית, והשני יתארנו מצד ההנהגה הנסית הנפלאה המיוחדת לישראל, וכן לפי הנודע מן המבארים ההבדל שבין רואי' לחוזים, כי נביאים הראשונים שהשגתם היתה בלי ספק במדרגה עליונה מאד יותר מן נביאים האחרונים, יקראו בשם רואים, ונביאים האחרונים יקראו בשם חוזים, ואפשר שהוא מענין מחוז חפצם, אשר יורה על הגבול, ור"ל שהשגתם היתה מוגבלת (בעשראֶנקט) בשיעור מה, יראה לדעתי כי כאן העיד הכתוב על משה ואהרן הדומים להם, לשון ויראו את אלהי ישראל, ר"ל שזכו להשיגו במדה זו אשר בשם אלהי ישראל יכונה, והיא ההנהגה הנסית והנפלאה מדרכי הטבע; אמנם אל אצילי בנ"י ר"ל אל המובדלים והמופרשים ממדרגת הראשונים, לא שלח ידו, ר"ל לא נתן להם כח השגת הנבואה להשיגו דרך הנהגתו הנסית והנפלאה, (ידו כמו היתה עלי יד ה' המצוי בנביאים, ולא חלו בה ידים (איכה ב') תרגומו ולא שריאו בה נביאיא, ולכל היד החזקה פי' הנבואה. ובמגיד לרי"ק פי' ג"כ ידו רוח נבואה, ע"ש פ' זו. ועמ"ש בוארא בנשאתי את ידי, והוא תאר אל כח ומדרגת הנבואה), ולא זכו כ"א להשיגו בדרך ההנהגה הטבעית, ולזה אמר בהם לשון ויחזו, ולא ויראו כמו שנאמר בראשונים, וגם לא אמר באלה כ"א שם אלהים לבד ולא אלהי ישראל, וכנגד מה שנתן בראשונים טעם וסבת ראייתם המראה הנסית, באמרו ותחת רגליו, ע"ד שמבואר במה שקדם, מזכוך גופם וחומריותם וטהר מחשבתם, נתן גם באלה האחרונים טעם להשגתם רק המראה הקטנה בערך הראשונה ואמר, ויאכלו וישתו, ר"ל שלא נזדככה עדיין בחינת חמריותם כ"כ, בהצטרכם עוד אל ההזנה במאכל ובמשתה; זהו מה שרצינו לומר מצד חומר הנושא ע"ד מליצה וכדי להרחיק ההגשמה ממנו ית'; ומצאנו לשון שלח ידו גם לטובה, דודי שלח ידו (שה"ש), ושלח את ידו (שמואל ב ט״ו:ה׳), שלח ידך ממרום (תהילים קמ״ד:ז׳), והנה יד שלוחה אלי (יחזקאל ב׳:ט׳):