הכתב והקבלה · שמות · פרק 30 · פסוק 32

בשר אדם. כל אדם במשמע אפי' מלך וכה"ג המשוחי' אסור בסיכ', ואשר יתן ממנו על זר, דוקא זר לגמרי אבל הנותן משמן המשחה ע"ג מלך וכה"ג שכבר נמשחו פטור שאין אלו זרים (כריתות ו'), וכ"פ רמב"ם. ורש"י שפי' על זר שאינו צורך כהונה ומלכות, שמחייב בנותן ממנו על מלך וכה"ג המשוחים הוא כר"מ, ודלא כהילכתא:

לא ייסך. לרד"ק הוא מבנין הופעל והחיר"ק תמורת השור"ק, וכ"כ הראב"ע בשם הגאון, אמנם מדקדוק לשון רש"י נראה שלדעתו אינו מן ההופעל עד שיתפרש בלשון התפעלות דוקא, אבל הוא עומד מבנין הקל ויתפרש בלשון התפעלות מצד התמצעות בין הפועל והמתפעל, והוא מגזרת סך, וכן למען ייטב לך מגזרת טב שתי אותיות נראות, ואינם פעלים יוצאים (כמו שחשב הרש"ד המבאר) כ"א עומדים ובודדים, וטעם לא ייסך לא יהא סך, וכן למען ייטב לך, יהי' טוב לך, והם שוים בטעם אל יוסך יוטב, וזהו שפירש"י לא ייסך מן השמן הזה, וכן לעיל ר"פ שמות (אצל וייטב אלהי' למילדות) פירש"י וייטב בעיניו לשון הוטב, ורצונו שהפעולה בלתי יוצאת לזולתו, אבל עומדת בעצמו והוא לשון התפעלות (רוו"ה). ולהיות שמלת ייסך לשון התפעלות מצד התמצעות הפעולה בין הפועל והמתפעל, שפיר נוכל לומר, כי כל הנמנע מן המתפעל יש בו מניע מצד הפועל, וכל שאין בו מניעה מצד המתפעל אין בו מניעה מצד הפועל, ומה מתקו דברי רז"ל (כריתות ז') כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך, וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך, פירוש ישראל הנמנע מלסוך עצמו משמן המשחה נמנע אחר מלסוך אותו, ונכרי שאינו נמנע מלסוך עצמו אין הישראל נמנע מלסוך אותו, ומש"ש בתלמוד לא ייסך כתיב וקרי בי' לא ייסיך, ע"ש, אין דעתם שנוי הקריאה כ"א שנוי המובן, וכאמור מצד התמצעות הפעולה בין הפועל והמתפעל, ואפי' למאן דלית לי' בעלמא יש אם למסורת מודה בזה לפי שהוא המובן במלה עצמה, וא"צ למ"ש התוס' שם וז"ל ואפי' למאן דל"ל מסורת בעלמא הכא אינו מוסיף אלא מסרס התיבה להטיל יו"ד בין סמ"ך לכ"ף, ע"כ. כי באמת אין דעת התלמוד גם לסרס התיבה, כ"א להודיענו אמתות באור המלה בעצמה:

ובמתכונתו לא תעשו כמהו. כמוהו הוא דאסור אבל חציו שפיר דמי (כריתות ה') נראה שלא פירשו מלת כמוה על הדמיון והשואה וכתרגומו, כוותי' (איהם גלייך) רק ענין קצב ושיעור כענין כמה לי עונות (איוב י"ז) דומה למ"ש בלא הי' כן ארבה כמהו (בא יו"ד י"ד) שטעמו כמות ארבה כזה לא הי' (אין דיזער מענגע) ויזהיר כאן על כמות המנין ועל כמות המשקל, כמות המנין הוא כמות הסימנים מר דרוד, קנמן בשם, קנה בשם וקדה, ע"ז אמר ובמתכנתו לא תעשו שלא לעשות השמן במנין סימנים אלה, ועל כמות המשקל של כל אחד מסימנים אלה המבואר במקרא, אמר כמוהו, וא"כ אין האזהרה רק כשתדמה במנין ובמשקל לא בפחות ממנו, אמנם בקטורת שלא באה האזהרה (לקמן פ' ל"ז) רק במתכונתה לא תעשו, ומלת כמהו לא הוזכר באזהרה, באמת מוזהר לדעת רבותינו גם בשאין בו כמות המשקל הקצוב בו, רק איזה שיעור כמות משקל שיקח מהם, כל שראוי להקטיר מוזהר עליו: