הכתב והקבלה · שמות · פרק 23 · פסוק 18

חלב חגי. להרמב"ם והסמ"ג הוא אזהרה שלא להניח אימורין של פסח עד הבוקר שלא יקריבו אותם והן נפסלין בשהיה זו, וכ"ה במכילתא, ובש"ס דילן איכא מ"ד דקרא דילן בחגיגת י"ד איירי, ואיכא מ"ד דבחגיגת חמשה עשר קרא קמיירי (עי' רמב"ם פ"א מק"פ ה"ז ובמ"ל שם); ודע דלבעלי לשון חג עיקר יסודו הוא ענין רקידה של שמחה (היפפען, טאנצען), כמו אוכלים ושותים וחוגגים, ויחגו וינעו כשכור, ומזה הונח על ימים טובים שהם ימי שמחה, והקרבן הבא בימים האלה נקרא על שמם. ודעתי אינה מתיישבת בזה, דהרקודים אינם מותרין ביו"ט, וראינו אהרן קרא במעשה העגל חג לה' מחר, ולא היה יום שמחה אבל יום צרה ומבוכה, גם מה הבדל יש בין שני מיני הקרבנות הבאים ביו"ט, זה נקרא שלמי שמחה, וזה שלמי חגיגה, לכן נ"ל בעיקר יסוד שם חג, שענינו האסיפה והקבוץ, כי כ"ה בלשון ערבי, ונקראו שלשת הרגלים חג הפסח, חג השבועות חג הסכות, ע"ש הקבוץ והאסיפה שהיו בזמנים אלו לכל ישראל בעיר הנבחרת, ככתוב שלש פעמים בשנה וגו', (ולזה נקראו ג"כ מועדי ה', משרש ועד שהוראתו קבוץ ואסיפה, קרואי מועד), ולפי שמוזהר הישראלי לבלי אכול מקרבן החגיגה הוא וביתו לבד, אבל חייב לזמן על שולחנו הלויים העניים היתומים והאלמנות וכדומה עד שיאכל באסיפה ובחברת אדם נקרא בשם חגיגה (צוזאממענקונפט, געזעלליגער פעראיין), ואהרן קרא את יום המחרת למעשה העגל בשם חג, ע"ש הקבוץ והאסיפה שהגביל להם בו, וכן הפסח לפי שהוא נאכל למנויים בחברת בני אדם כמ"ש ולקח הוא ושכנו וגו', לכן נקרא כאן סתם בשם חג, ונכלל בו כל האמור למעלה הפסח והחגיגה: