הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 11 · פסוק 44

והתקדשתם. ארז"ל (ברכות נ"ג) והתקדשתם אלו מים ראשונים וכו'. ולהיות דמקרא זה נאמר אחר איסורי מאכלות, דרשוהו לענין קדושה וטהרה התלוי בסעודה, ואף שאין זה דרשה גמורה כ"א אסמכתא, מכל מקום ראוי לתת לב על כללם ענין נטילת ידים בלשון קדושה; והנה גם רחיצת ידים ורגלים של כהנים מן הכיור קראוהו רז"ל בכל מקום בשם קדוש ידים ורגלים, כי הרחיצה מן הכיור הנאמר (ר"פ כי תשא) ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ורגליהם, ת"א ויב"ע ויקדשון ית ידיהון, וטעם תרגומם אמר הרמב"ן שם, לפי שרחיצה זו דרך כבוד שלמעלה, כי כל הקרב לשלחן מלכים לשרתו וליגע בפת בג המלך ויין משתיו רוחץ ידיו תחלה כי הידים עסקניות הן, ע"ש. הנה כמו שנקראה הרחיצה מן הכיור בשם קדוש להיותו דרך כבוד שלמעלה, ככה ראו רז"ל לקרוא את רחיצת הידים לאכילה גם כן בשם קדושה, להיות האדם מתקרב לשולחן לאכול בפת בג מלכו של עולם והוא דרך כבוד שלמעלה לרחוץ ידיו תחלה; ושם קדושה ענינו התעלות והתרוממות כמו נקדש בצדקה (ישעיהו ה׳:ט״ז) שהוא נרדף עם ויגבה, (מצורף לזה כי אנשי מעלה מתקדשים עצמם באכילה עצמה, כי איננה להם לערבות גשמיותם ולמלא תאותם, אבל יכוונו בה לפעולה שכלית לקיום האיש והמין לבד כפי מצות בוראם, כמאמרם. קדש עצמך במותר לך שהוא בכלל מ"ע קדושים תהיו, שהמכוון בו להיות קדוש ופרוש מלשתף שום ערבות והנאה בפעולת גשמיות, וכמש"ש. הנה כמו שמתקדשים עצמם באכילה עצמה, ככה הם מתקדשים ומכינים עצמם אלי', ר"ל ברחיצתם המכשרת אותם לקדושת פעולתם), ובזה נבא ג"כ לכלל דעת לקריאת ענין רחיצת הידים לסעודה בשם נטילה כמורגל בדרז"ל (חוץ מספ"ק דעירובין אמרו בשיירא פטורין מרחיצת ידים), וגם נוסח הברכה על נטילת ידים. שצריך ביאור, כי מ"ש שהוא ע"ש הכלי שנקרא נטלא בלשון תלמוד וכמ"ש הרא"ש והערוך, הוא דוחק גדול כי לא יתכן לומר שע"ש שהרחיצה צריכה כלי, עזבו לשון רחיצה שהיא העיקרית, ובחרו לשון נטילה ע"ש הכלי לבד, שאינו אלא דבר כמצורף לרחיצה, אמנם למ"ש רז"ל (ר"פ כיצד מברכין) כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה מעל בקדשי שמים, שנאמר לה' הארץ ומלואה, וכתיב והארץ נתן לבני אדם, כאן קודם הברכה כאן לאחר הברכה, ואמרו בירושלמי אם אכלת וברכת כאלו משלך אכלת, ובפ' כל כתבי אמרינן כשהיו מניחין השולחן, היו אומרים. לה' הארץ ומלואה, וכשהיו מסלקין השולחן. והארץ נתן לבני אדם, וארז"ל נטילת ידים משום סרך תרומה תקנו, דכמו שהיו הכהנים צריכים טהרת ידים לאכילת תרומה וקדש, כן הצריכו טהרת ידים לאכילת חולין שהוא קודם הברכה ג"כ קדשי שמים, ואסור לאכול קדשי שמים בידים מסואבות (ובפרט כשהאכילה היא לפי הכוונה הראויה לא לערבות החומרי, כי אם לתכלית היותו משמש לעבודת קדושת יוצרו, אשר לכוונה זו האכילה נקראת שאת, עמ"ש במקץ בוישא משאת), א"כ ע"י רחיצת ידים במים הוכשרו ליגע באוכלין שהם קדשי שמים מה שלא היו ראויים אליהם קודם רחיצתן, והרחיצה גורמת לידים מעלה ורוממות ליהנות על ידיהם מלחם גבוה, הנה להתרוממותם ולהתנשאם ממדרגת פחיתותם למדרגה גבוה כזו, תקנו נוסח הברכה על נטילת ידים, כלומר לרומם את הידים ולנשאם מפחיתות ערכם ולהתעסק בקדשי שמים, כי נטל ענינו התנשאות והתרוממות מעלה, כמו עיני לשמיא נטלת (דניאל ד׳:ל״א) וכ"ה בלשון עברי, איים כדק יטול (ישעיהו מ׳:ט״ו) שפי' יטול הנישא ועולה למעלה, וכן וינטלם וינשאם עד העולם; ובד"ז יתבאר ג"כ נוסח ברכת נטילת ידים דשחרית שהרא"ש נדחק בזה הרבה, וכתב אף דלא בעינן כלי לנטילת ידים של שחרית מ"מ לא שנו הברכה מברכת נטילת ידים דלסעודה; אמנם אנו מפרשים לשון נטילה זו גם כן ענין התנשאות והתרוממות, כי כל ברכת השחר כגון הנותן לשכוי בינה וכל השאר אשר על סדר העולם והתנהגותיו הם על כוונה זו, וגם עליהם שייך מאמרם וכל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים, כמ"ש הטור (בסי' נ"ו) וכמ"ש הרשב"א בתשובה, וז"ל. צריך בבוקר ליטול ידיו בכלי לפי שבשחר אנו נעשים בריה חדשה, דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתיך, צריכים אנו להודות לו ית' על שבראנו לכבודו ולשרתו ולברך בשמו, ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר ולפיכך אנו צריכים להתקדש בקדושתו, וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו, עכ"ל. ואיתא במכדרשב"י דידוי דבר נש זוהמא דמסאבו אשתאר בהו וכו' עד דנטל להון, וכד נטל להון כדין אתקדש ואקרי קדוש וכו' עד דיתעבר זוהמא מעל ידוי לא יברך, ואוקימנא דבגין כך עד לא אתקדש בר נש ידוי בצפרא אקרו טמא, כיון דאתקדיש אקרי טהור וכו', וקוב"ה בעא לזכא להון לישראל למהוו קדישין, דכתיב, וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' (ענין ר"ר השורה על הידים שחרית, יש בו רעיון נשגב מסכים עם מציאת טבעי, ואין כאן מקום לדבר בזה), הנה ע"י רחיצת ידים בשחרית יצאו הידים מן הטומאה אל הטהרה, וע"ש ביאתם ע"י רחיצה למעלה רמה כזו להיות טהור לישא את ש"ש על שפתיו ולברך בשמו, שפיר תקנו הנוסח, על נטילת ידים, ר"ל רוממות הידים והתנשאותם למעלה רמה, ויש סמך לזה ממה שהצריכו חכמי האמת הגבהת הידים למעלה בין בנטילת ידים דשחרית בין בנטילת ידים דסעודה, והוא לרמז בהגבהה הגשמית אל התנשאות הרוחנית שבהן. הנה התבאר בלשון נטילה עצמו ענין התקדשות דקרא שהסמיכו עליו ענין נטילת ידים, וכוונה אחת לשניהם ענין רוממות והתנשאות: