הכתב והקבלה · במדבר · פרק 19 · פסוק 22

וכל אשר יגע וגו' והנפש הנוגעת. מדכתיב בסיפא דקרא והנפש הנוגעת מכלל דרישא בכלים שנגע בו הטמא מיירי, והיינו דכתיב יגע ולא כתיב תגע, דאי קאי אנפש תגע הו"ל למכתב כדכתיב הנוגעת, אלא ע"כ אכלים קאי, ופי' כל כלי אשר יגע בו האדם הטמא (המדובר ממנו למעלה) דהיינו שנטמא מטמא שנגע במת או בחרב יטמא הכלי כמו האדם הטמא, כי יטמא דאמר קרא טומאה כיוצא בו אמר, למדנו מזה כלים שנגעו באדם שנגע במת וכלים שנגעו באדם שנגע בחרב שנגע במת טמאים שבעה, וסיפא קאמר והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ירצה אבל נפש הנוגעת באדם הטמא שנגע במת או בחרב תטמא עד הערב, או נפש הנוגעת בוכל אשר יגע בו הטמא והוא הכלי שנגע בו הטמא הזה תטמא עד הערב, למדנו מזה אדם שנגע באדם שנטמא במת או בכלים שנגעו במת וכן אדם בכלים שנגעו באדם שנטמא במת או בכלים שנגעו במת טמאים טומאת ערב, ובזה תרי תלתא ארבעה חלקי טומאה המוזכרים במשנה דרי' פ"ק דאהלות מבוארים בקרא (כ"כ הגר"א שם בפי' למשנה), וכאן בפי' לתורה קצר קצת, לכן כ' עליו הרב בעל הגה"ה, נראה לפרש באופן אחר דקאי הכל על האדם שנגע בטמא מת, כי תלמוד ערוך בידינו שחיבורי המת מטמא את הנוגע בו טומאת שבעה וכשפירש מן המת אינו מטמא אדם רק טומאת ערב, ומדוייק לישנא דקרא, וכל אשר יגע בו הטמא ר"ל כל זמן שהטמא בו במת בחבורין אזי יטמא סתם טומאה של מת והוא טומאת שבעה. והנפש הנוגעת ר"ל אחר פרישתו מן המת, תטמא עד הערב, ר"ל טומאת ערב לבד. ובזה הותר הספק של המשנה למלך אם טומאה בחיבורין דאוריי' ולדברינו מוכח שהוא מדאוריי' עכ"ד. ואלו ראה הרב בעל הגה"ה את דברי הגר"א הנ"ל בפי' למשנה, שלשון המקרא מדוייק היטב לפירושו, לא הי' כותב פירושו זה וכן מ"ש לפשיטות גמור דטומאה בחוברין דאוריי' שבעה, אגב שיטפי' כתב כן, כי דעת הרמב"ם מבואר הפך דעתו, שכ' (רפ"ה מטומאת מת) אדם שנגע באדם שנטמא במת בין אחר שפי' בין כשהוא עדיין נוגע במת, זה השני טמא טומאת ערב, וכן הרמב"ן (בחי' לע"א ל"ז ב') אף שבתחלה דעתו בטומאה בחבורין דאוריי' שבעה, מ"מ לבסוף ישר בעיניו דעת הרמב"ם הנ"ל. גם לשני' דבעל הגה"ה דממקרא דילן מוכח שהוא דאוריי' אינו מדויק, כיון דאית לן פי' דהגר"א, אין כאן הוכחה של כלום; אחר כתבי זאת ראיתי להרא"ם כאן שהביא הך פי' דבעל הגה"ה בשם קצת מפרשים ותמה עליהם, וסיים כיון דמספקא לן אי טומאה בחבורין דאוריי', אין לנו לפרש המקרא כאחת מן הדעות: