הכתב והקבלה · שמות · פרק 12 · פסוק 34

משארתם. שירי מצה ומרור (רש"י), וכ"ה במכילתא וכן תיב"ע ומן דמשתייר להון מן פטירי ומרירי סוברו צריר בלבושיהון על כתפיהון, ולכן כתב משארתם בלשון רבים, ואלו הוא שם על העריבה או על העיסה עצמה כדעת שאר מפרשים, היה לו לומר משארתם בלשון יחיד; גם אין טעם לקראת שם העיסה בשני שמות נבדלים בצק ומשארות בפסוק אחד; ומפשטות הכתובים נראה שכשבא להם הצווי לאכול מצות עם הפסח בליל ט"ו הנה ביום י"ד מלאו עריבה קמח ומים כדי שיעור אפיית תנור מלא, ולקחו ממנו מיד קודם שהחמיץ שיעור אכילה אחת או שתים לאפותו מצות לצורך הלילה, והשאר יהא מונח למחר עד שיחמיץ, כי פסח מצרים לא היה חמוצו נוהג רק יום אחד, אלא שלא הספיק בציקם להחמיץ עד שנגלה ממ"ה הקב"ה וגאלם, וזה טעם בצקו עם וי"ו הכנוי, כלומר הבצק שהיה מוכן להם כבר, כי מזמן אכילת הפסח עד שיצאו לא היה להם שעות כ"כ, ועוד שהיו טרודים בטעינת החמורים מכל כלי חמדה וכמ"ש הראב"ע, וזהו טעם ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ ר"ל שלא הספיק להחמיץ במצרים כי גורשו ממצרים ולא יוכלו להתמהמה עד שיחמיץ, וא"ת היה להם להשהותו בדרך עד חומצתו, לזאת אמר וגם צידה לא עשו להם ר"ל גם שאר מיני מזון לא היה להם ולכן הוכרחו לאפותם מצה לשבר רעבון בתיהם; ואונקלס שתרגם משארותם מותר אצותיהון שפירושו שארית בציקם שלדעתו משארותם הוא ביאור של בציקו, איזה בצק? משארותם הנשאר להם (רוו"ה):