הכתב והקבלה · שמות · פרק 31 · פסוק 14

מחלליה מות יומת. היה ראוי לומר מחללה למ"ד קמוצה ומפיק ה"א לשון יחיד וכדסיים מות יומת ליחיד, וכבסיפא כל העושה, ואמר מחלליה ביו"ד הרבים, כי אף שהמחלל הוא יחיד מ"מ חלולו הוא בשתים, חד בגופו וחד בנפשו, בעשיית מלאכה עובר בלאו דלא תעשה כל מלאכה בפועל ידיו, ומבטל עשה דיום השביעי שבת לה"א בנפשו, כי עיקר המכוון בעשה זו, לייחד דעת נפשו ומחשבתו לענינים אלקיים, (כמבואר יתרו כ' י') כי בשביתת הגוף ממלאכה לבד עדיין לא קיים עשה דשבת לה"א, אם לא נמנע רק מלעבור אלאו דלא תעשה כ"מ, ואינו מייחד נפשו לענינים אלהיים, נמצא בשעה שעושה מלאכה מחללו בכפלים, עובר על ל"ת בגופו, ומבטל העשה בנפשו, לכן אמר מחלליה בלשון רבים, יחיד הוא ומחללו בכפליים בשני חלקי עצמותו. כמו שהשבת היחידי קראו הכתוב שבתותי בלשון רבים, לפי שיש בו שתי שביתות, שביתת הגוף ממלאכה, ושביתת הנפש בישוב דעת ענינים אלהיים, ככה המחללו נקרא בלשון רבים מחלליה, כי חלולו בגופו ובנפשו:

כי כל וגו'. מלת כי צריך ביאור, כי לא יתכן לתת טעם על חיוב מיתת ב"ד לפי שחייב כרת בידי שמים, ונ"ל כי שם כרת ענינו פירוד החבור, אמר ספר כריתות על פירוד הדבקות שהיה בין איש לאשתו, ואמר נכרתו מי הירדן על פירוד חלקי המים זה מזה, ככה האיש הפרטי הפורש את עצמו מכלל האומה הישראלית ויבדל ממנה באמונתו ודתו הוא נכרת ונפרד ונבדל מהם, וזהו לשון ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ר"ל שנפרד ונבדל האיש הזה מקהל עדתו, חוץ מכריתות הנפש בעולם הרוחני (אויסגעשיעדען), וטעם המקרא לפי"ז לתת סבה וטעם על התחייבו עונש מיתת ב"ד, לפי שבחללו לעיני כל את יום ש"ק, בזה הבדיל עצמו מכלל ישראל שומרי שבת, לכן ראוי לבער האיש הבליעל מקרב מחנה ישראל, למען לא תספה צרעת המרתו זאת גם לאחרים מקהל עדתו; ויראה שממקרא זה יצא לרבותינו לומר המחלל שבת בפרהסיא הוא מומר לכל התורה כולה, כי לפי המבואר הדבר מפורש בלישנא דקרא, שהמחלל את השבת הוא נכרת ונבדל מעדת ישראל. ערש"י בפסוק הנפש ההיא (לעיל י"ב ט"ו):