הכתב והקבלה · דברים · פרק 15 · פסוק 9

השמר לך. לרבותינו הזהיר בזה שלא נמנע מלהלוות קודם שמטה מפני הפחד שמא יתאחר חוב שלו ותשמטנו שביעית. וע"ז הוסיף לצוות נתן תתן ולא ירע, וע"ז הבטיחו בשכר גם בעה"ז באמרו כי בגלל הדבר וגו'. (ערמב"ם ספ"ט משמטה, ובמשנה שביעית פ"י מ"ג). לפי"ז אין מקרא זה מוסב על מה שאמר מקודם והעבט תעביטנו, כי מלוה שיש עלי' משכון אין שביעית משמטתה. וכן אנו צריכים לומר (כמ"ש הרא"ה בחינוך) שהכתוב יזהירנו בזה אעפ"י שאפשר לתקנו בתנאי, שיתנה המלוה עם הלוה ע"מ שלא תשמיט חוב זה בשביעית, ואז אין לו למלוה לדאוג על השמטת חובו, דכל תנאי שבממון קיים, לכן נ"ל שהכתוב יזהיר בדרך כלל שלא נמנע מלהלוות, בין מפני החשש שיאבד ממונו מפני השמטה כדעת רבותינו הנ"ל, בין שאין בו חשש איבוד ממונו, כגון בשהלוהו על משכון, או כשהתנה שלא ישמט, מ"מ יזהיר למלוה שלא ימנע מלהלוות, שלא יאמר כיון שבשנת השמטה כל תבואות הארץ הפקר הם ויד כולם בהם שוה העני כעשיר, א"כ אין צורך ללוה בהלואה זו, מ"מ יש במלוה מדת רע עין במניעת ההלואה אליו, כי אולי הלוה מן האנשים המרחקים עצמם מליהנות ממה שאינו שלהם ואפילו מהפקירא לא ניחא להו דמתהני ומשתדל ליהנות מיגיע כפו (עיי' שבת ק"כ בירא שמים עסקי'), לכן הוא לוה מעות מאחרים כדי להרויח בהם ובזיעת אפו יאכל לחמו, ורצונו יותר בקב אחד משלו מבתשעה קבים שלא עמל בו, ומדת צרת עין הוא למלוה במנעו טובה נפשית זו מאחיו האביון. ובדרך זה ידבר המקרא גם על מניעת נתינת הצדקה, אף שבשנת השמטה כל תבואות הארץ לעניים כמ"ש ואכלו אביוני עמך, מ"מ לא תדין בדעתך שאתה נותן לו אך למותר. ולפי"ז לשון קרבה שנת השבע. היא קורבה מוחלטת מצד עצמה, שהוא עומד בנקודה אחרונה שבסוף שנה ששית שהוא קרוב להתחלת השביעי' בתכלי' הקורבה, כענין לקרבה אל המלאכה, שהוא פגיעה ונגיעה ממשית. אמנם לפירוש רבותינו הנ"ל לשון קרבה דקרא גם קורבה בלתי מוחלטת משתעי, כי כל השנה הששית היא קרובה לשביעית יותר מכל השנים הקודמות לה, וכענין בקרבכם אל המלחמה, שאינו במלחמה ממש כ"א על הספר הסמוך לארץ האויב, וכמו העיר הקרובה אל החלל, אעפ"י שהיא רחוקה ממנו הרבה נקראת קרובה בערך שאר עיירות הרחוקות יותר:

קרבה שנת השבע. לא אמר השנה השביעית, דא"כ היתה שמטת כספים נוהגת ג"כ מתחלת שנה השביעית, כבשמיטת קרקעות שנאמר בו והשביעית תשמטנה, ובחירות העבד ובשביעית יצא לחפשי, דמתחלת השנה תתחיל חירותו, דלשון שביעית שהוא מספר סדורי משמעותו כל משך זמן השנה מתחלתה עד סופה; לכן אמר שנת השבע במספר יסודי, והוא בשכבר נגמר כל השנה כולה, כקבלה האמתית דברגע האחרונה של שנה השביעית חל שמטת כספים לא קודם:

בליעל. א"ת ברשע. ויבע"ת דזדנותא. הוסיפו אותיות, ור"ש ב"מ אמר, בליעל דבר רשע והוא שם, ול"נ שהוא כאן שם תאר לאיש. וטעמו אתה איש בליעל! השמר לך וגו' לאמר, וכלשון הרמב"ם (פ"י ממ"ע ה"ג) כל המעלים עיניו מן הצדקה נקרא בליעל כמו שנקרא עע"ז בליעל יצאו אנשים בני בליעל, ובספ"ט משמטה כ' התורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתו בליעל: