ראשון לציון על משלי · פרק 4 · פסוק 3

כי בן הייתי לאבי כו' ויורני ויאמר לי כו'. י"ל מה היא הכונה בפ' זה אם ר"ל שהיה לו אב ולא היה יתום כאשר יאמר שדיבר אליו האב הדבר מובן שאביו חי ואם נאמר שהיה קטן פי' בעודו בבה"מ אשר יקרא בן קטן שזו היא הכונה באומר רך ויחיד לפני אמי לאיזה ענין מועילים הדברים ונראה כי אחר שאמר דברי האב נתחכם ואמר כי זה מאהבה כמשפט האב לבן החביב וז"א כי בן הייתי לאבי פי' הנה מדרגת שהע"ה עם אביו הוא ממש דומה למציאות שלנו עם ה' ב"ה כי דוד היה מלך ואב לשלמה כאשר ה' הוא מלכנו אבינו והנה ראינו דברי ה' שהוא מיסר ומוכיח ואין אנו יודעים אם הוא לצד האהבהוהגדולה או לפחיתות ולמיעוט הנאהב ואתה יודע כי כאשר יתנהג ה' במדרגת אב ובנו יותר מעלה וחיבה מאשר יתנהג במדת מלך ועבד לז"א טעם למה שהתחיל לדבר שמעו בנים כו' ותאמר ומי יא' כי במדרגה זו אנו נידונים עמו לז"א כי בן הייתי כו' פי' שלא היה מתנהג דוד עם שלמה כמשפט המלך עם בנו אלא כמשפט אב לבן ואין ביניהם מלכות. עוד ירצה לו' להיות כי דוד נשבע כי שלמה ימלוך אחריו הנה הראה כי הוא הבן לו שהורישו מלכותו יותר מכל הבנים וזה יורה על אהבתו אותו ואמר רך ויחיד ר"ל קטן ואין לאמו זולתו ובזה יתוסף בו אהב' על אהבתו כל עוד שלא מתה אמו אלא בחייה כי הנה ידוע כי כאשר תמות אם האדם תתמעט רחמנות האב ואשת אביו תתאכזר עליו משא"כ בעוד אמו בחיים לז"א רך ויחיד כו' הנה הוא מועטר בכל כלי הרחמים ואמר ויורני כו' הראת לדעת כי אין זה אלא מאהב' וחיבה ואו' יתמך דברי לבך ר"ל שתמיד יהיה לבך תומך דברי והמכוון בזה הוא כי אם יעלים עין ולא יהיה תמיד לבו ועיניו שם כל הימים הדברים יאבדו ממנו לז"א יתמוך ל' יחיד כאילו אמר יתמך לבך דברי דאל"כ היל"ל יתמכו דברי וטעם אומרו יתמוך דברי ולא אמר יתמוך לבך דברי לרמוז ג"כ כי כאשר יתמוך לבך דברי גם דברי יתמכו לבך ואומ' שמור מצותי וחיה ר"ל מלבד שישמור המצות אלא נוסף שיעשה אותם לשם מצוה לחיות בהם ולזה לא אמר ותחיה: