ברכת אשר על התורה · בראשית · פרק 31 · פסוק 1

"וישמע את דברי בני לבן לאמר" וגו'. ר' דברי רש"י למעלה (ל, כז ד"ה נחשתי) שבני לבן נולדו רק אחר בוא יעקב לפדן־ארם. ואף כי ידעו שהיו מוסרים קורות המשפחה מדור לדור, מסתבר שלא הירבו למסור על מצבים עגומים כמו דלות באמצעים, ועינינו הרואות שכן הדבר עד היום הזה. ור' בהקשר זה גם האמור למעלה (ל, ל).

ונראה שיעקב היטיב להכיר את נפשו של לבן שאינו אוהב לתת, ועל כן אמר לו "לא תתן לי מאומה" (ל, לא), דהיינו איכשהו הדברים יסתדרו.

ובדברי הבנים "לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומאשר לאבינו עשה" וגו' יש לא רק הגזמה הנובעת מקנאה, אלא יש גם משום סתירה מיניה וביה, כי אם עשה את כל מה שיש לו "מאשר לאבינו", בהכרח שלא לקח "את כל אשר לאבינו", אך כזו היא דרכן של קנאה ושנאה שאין ההגיון שולט בהן, ואם ידעו משהו על מצב המשפחה קודם בוא אליה יעקב, לא רצו לדעת, ובטעונם יש צליל אנטישמי שנשמע במשך דורות, עד היום הזה ממש. (פ' ויצא תשמ"ח, תשמ"ט, תש"ן, תשנ"ו, תשנ"ט)

...לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומאשר לאבינו עשה את כל הכבד הזה. השוה למעלה (כו, טז) "כי עצמת ממנו" - "ממנו", המ"ם מ"ם־המוצא. המוטיב הוא ישן נושן ובשימוש רב גם היום. (פ' ויצא תש"ס)

כאן יש שתי סיבות לעזיבת יעקב את לבן - ראותו שנאת גיסיו (הצעירים מאד) שבפס' א, ודיבורו ית' אליו שבפס' ג. ואין כאן כל רמז לסיבה השלישית - הופעתה של דבורה בשליחותה של רבקה, כדברי רש"י להלן (לה, ח). (פ' וישלח תשמ"ט)

ומ"מ יש כאן משום סיבתיות כפולה, ואולי אף משולשת. (פ' ויצא תשנ"ו)