ברכת אשר על התורה · בראשית · פרק 43 · פסוק 34

"וישא משאת מאת פניו". משום מה אין רש"י אומר כאן - וישא הנושא, ומקרא קצר הוא זה, אע"פ שהדבר מתבקש גם כאן. (פ' מקץ תשמ"ז)

רש"י ד"ה חמש ידות, חלקו עם אחיו, ומשאת יוסף ואסנת ומנשה ואפרים (בראשית רבה צב, ה). ע"כ. המדרש מבאר כיצד הגיעו לבנימין חמש ידות, שכן לא נאמר "ולבנימין נתן חמש ידות", אלא "וישא" ואחר־כך "ותרב". משמע שבתחילה קיבל בנימין כשאר אחיו, ולבסוף נעשה חלקו רב. כיצד? מבאר היפה תואר: יוסף גילה לאשתו ובניו שזהו אחיו בן אמו ועל־כן משנתן מנתו לבנימין, נתנה גם אסנת אשתו מנתה לבנימין וכן עשו גם מנשה ואפרים בניהם, נמצא שהיו בידו חמש מנות.

על הנאמר להלן (מה, כב) שואלת הגמ' (מגילה טז ע"א): "אפשר, דבר שנצטער אותו צדיק, יכשל בו? דאמר רבא בר מחסיא... אמר רב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים" וכו' - קשה לי, למה אינה שואלת את שאלתה כבר כאן, כי הרי כבר כאן שינה יוסף את בנימין לטובה? (פ' ויגש תשל"ג)

וראה דברים נחמדים לגמ' מגילה ב"תורה תמימה" להלן (מה, כב אותיות ו-ז). (פ' מקץ תש"ן)

בהיותנו בגני טל בשבת חנוכה שאלתי את הילדים, מדוע אין הגמ' שואלת "וכי אפשר דבר שנצטער וכו' דווקא להלן (מה, כב) ולא כאן, שהרי כבר כאן הפלה יוסף את בנימין לטובה, ואריאל שי' השיב מניה וביה שעדיין יוסף לא הכיר עצמו לאחיו, וממילא אין להפליה זו החשיבות שיש לה להלן. ואגב, מיד שאל על הגמ' את קושית הגר"א כמובא בתורה תמימה שם (אות ז) שסוף סוף הטיל קנאה בין האחים. ור' שם מה שתירץ.

לעניין ההעדפה כולה ראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" להלן (מח, כב). (פ' ויחי תשמ"ז)