ברכת אשר על התורה · שמות · פרק 14 · פסוק 29

"דעת זקנים מבעלי התוספות": ...ולפי המדרש הזה נראה שהמתעטף בציצית צריך להשליך הציצית לאחוריו, ולי נראה דאין צריך, דהא דאמרינן במדרש שעתידין להתעטף בציצית מאחוריהם, היינו בשעת העטיפה וכו'. ויש כאן משום הסקת מסקנה ממדרש אגדה. ולכאורה יש כאן מקור למנהג השלכת הציציות לאחור של יהודי אשכנז בזמן שמתעטפים בטלית. (פ' בשלח תשמ"ז) וראה "לקט יושר" לרבי יוסף בן משה, תלמיד רבי ישראל איסרלין, בעל "תרומת הדשן" (הלכות ציצית אות א), שם מתאר המחבר את סדר עטיפת רבו בטלית. (ראה מהדורת מכון ירושלים הערה 4, שם הפנו לדברי דעת זקנים כאן - הראני ר' גרשון באס שי').

ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. יש לעמוד על השוני שבין הפסוק הראשון (למעלה כב) - "בתוך הים ביבשה", ובין השני (כאן) והשלישי (להלן טו, יט) - "ביבשה בתוך הים". (פ' בשלח תש"ס) וראה "העמק דבר" על אתר שבתחילה הלכו במקום שהיה ים והפך לכבודם ליבשה - "בתוך הים ביבשה". ועל הזמן בו כבר שבו חלק מהמים על המצרים, אך עדיין לא יצאו כל ישראל מן העבר השני, נאמר "ביבשה בתוך הים", כיון שהלכו ביבשה בעוד הים שב לאיתנו מאחוריהם.

והמים להם חֹמה וגו'. ואילו למעלה (פסוק כב) נאמר "והמים להם חומה", בו"ו, ולא חסר כמו כאן. ואמר לי שכני ר' יהודה גרינשפן שי' כי שמע בשם הגר"א שנשאל על ההבדל הזה שבכתיב, והפנה למכילתא (מסכתא דויהי ו), שם נאמר "אל תקרי חומה אלא חֵמה" כדי לומר שאמנם לנחשון בן עמינדב וההולכים אחריו שבטחו בדברי משה, היו המים חומה, אך לאלה שהמתינו, והלכו־ירדו לים רק אחריהם, היו המים חֵמה. וזה טוב ונחמד, אך קצת מוקשה. הדבר היה מתקבל יותר, אילו בפסוק הראשון היה כתיב מלא ובשני חסר. (פ' בשלח תש"ס) וראה "העמק דבר" שכתב: והמים להם חמה - חסר וי"ו, ללמדנו שאין הפירוש כאן "חומה" מגן עליהם, שהרי לא נצרכו עוד להגן עליהם, שכבר היו המצרים שאחוריהם נסים וטובעים. אלא הפירוש - שהמים שבצידם היו מוקשים כחומה ולא נזלו לשוב אל המקור. והדרש בזה הוא: שנתעורר עליהם כח הדין והחימה, והטעם שעתה הגיע לכך יותר משהיה תחילה, היינו משום שהגיע עידן ריתחא על המצרים, משום הכי היה כח הדין שולט גם על ישראל.