ברכת אשר על התורה · שמות · פרק 8 · פסוק 2

"הצפרדע". רק כאן באה צד"י דגושה אחר ה"א־היידוע, ואילו תשע פעמים שבהן בא השם צפרדע בידוע בלשון רבים, הצד"י רפה, ולא ידעתי למה. (פ' וארא תשנ"א)

ואולי הדגש שבכאן הוא הרמז לדרשה שרש"י מביאה - צפרדע אחת היתה וכו'. (פ' וארא תשנ"ז) וכן כתב ר' דוד אריה קליין בספרו "דיוקי רש"י" על אתר.

דומה שלעתים קרובות אין דגש אחר ה"א־היידוע כאשר האות הראשונה היא שוואית ועדיין לא שאלתי ידען. (פ' וארא תשס"א) וראה ספר ה"מכלול" לרד"ק (עמ' מא), שכתב לענין ה"א־היידוע: ופעמים כשתחלת התיבה שו"א תהיה רפה. ע"כ. ומלשונו שם משמע שאכן אין כלל בדבר אלא מסורה.

שאלה אחרת היא, מדוע רש"י מתעלם מדבריהם של רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה במסכת סנהדרין (סז ע"ב): צפרדע אחת היתה ומלאה כל הארץ, או: צפרדע... ושרקה להם והם באו. ע"כ. והרי בנס כפי שמתארו הדרשן במדרש שרש"י מביאו, מופיעים המצרים כטיפשים, אשר לא הפסיקו להרבות צפרדעים למרות שראו את תוצאות מכותיהם. (פ' וארא תשס"ה, במלון קראון פלאזה, ירושלים) על טפשות זו כתב הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) בספרו "ברכת פרץ" (עמ' כה): והנה כשראו המצרים (המכים את הצפרדע) כי על־ידי־זה מוסיפה להתיז צפרדעים הרבה, הלא הדעת נותנת שצריכים להפסיק מלהכותה כדי שלא להרבות השרצים הללו, אבל מה מדת הכעס אומרת? אדרבה, מכיון שמוסיפה להתיז, כל שכן וכל שכן שצריכים להוסיף להתנקם ממנה ולהכותה ככל האפשר, וכל שהוסיפה להתיז, הוסיפו לכעוס וחמתם בערה בהם, וכך חזר חלילה - הם הוסיפו להכות ולהתנקם והיא הוסיפה להתיז נחילים נחילים עד כי "ותכס את ארץ מצרים". וכן הוא בכל מקום שכועסים - אם ישמעו חרפתם ולא ישיבו - ישתקע הדבר לאט לאט, אבל כשמשיבים לשכנגדו - הרי הוא מוסיף להשיב לעומתו כהנה וכהנה וכל מה שיוסיף להתנקם, גם הלה יוסיף לעומתו ככל האפשר, ואם כן הדעת נותן שטוב ויפה לו לא להטפל עם זה שציערו ולעבור בשתיקה עד יעבור זעם. אבל מדת הכעס אומרת: הכי אנכי אשתוק על זאת?! ומתחיל להשיב או להתנקם, וגם שכנגדו הולך ומוסיף, ומדת כעס שלו אומרת שכל שכן שיש להשיב מנה אחת אפים, וכך לעולם.