ברכת אשר על התורה · שמות · פרק 6 · פסוק 18

"ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועזיאל". וזה שאין הכתוב מונה כאן גם את בני חברון כשם שהוא מונה את בניהם של יתר בני קהת, זה מפני שבני חברון לא נזכרים בתורה לפנינו, ובני עמרם ויצהר ועוזיאל כן נזכרים (בני עמרם: אהרן, משה ומרים. בני יצהר: קרח - במדבר טז, א. בני עוזיאל: מישאל ואלצפן - ויקרא י, ד). כך ברשב"ם על אתר וב"דעת זקנים מבעלי התוספות" לפסוק כא. (פ' וארא תשמ"ז)

וכך כבר ברשב"ם למעלה (ו, יד). (פ' וארא תשמ"ח)

ומטעם זה גם בני איתמר לא פורשו כאן. ראה רשב"ם שם. (פ' וארא תש"ן)

על הסתרת שמות הנפשות הפועלות בפרק ב, ראה מה שכתבתי שם (פסוקים א-יא). ועדיין קשה על שמה של מרים שמוזכר לראשונה רק בשירת הים (טו, כ), אף כי מתבקש היה שיזכר שמה כאן כבתם של עמרם ויוכבד וכמי שהכתוב מזכירה בהמשך. (פ' וארא תש"ס) על איזכור שמה של מרים לראשונה רק בשירת הים ניתן להשיב על פי דבריו של ר' זלמן סורוצקין בפירושו "אזניים לתורה" להלן (טו, כ), וכה דבריו: "מרים הנביאה אחות אהרן" - ולא אחות משה - שהיתה מתנבאה כשהיתה אחות אהרן ואומרת: עתידה אמי שתלד בן, שיושיע את ישראל (מגילה יד ע"א). ולמה הדגישה זאת התורה דווקא במקום הזה? - מפני שרק עתה (אחרי קריעת ים־סוף - הישועה השלמה) נתקיימה נבואתה, וראויה להקרא נביאה. ע"כ. על כך ניתן להוסיף כי מאז שקבלה מרים את נבואתה עומדת היתה מרחוק "לדעת מה יהא בסוף נבואתה" (כלשון הגמרא שם). עד טביעת המצרים בים נסתרת היתה, ורק לאחר כמעט שמונים שנה, לקחה את התוף בידה ויצאה ממקום הסתרה - התקיימה נבואתה. וראה "דעת מקרא" על אתר ומש"כ בדיבור הבא.