ברכת אשר על התורה · דברים · פרק 33 · פסוק 20

רש"י ד"ה כלביא שכן, ...שכל הסמוכים לַסְּפָר צריכים להיות גיבורים, ע"כ. אכן, רוח הגבורה נתמעטה במרכזה של ארצנו מאז הרחיב ה' יתברך את גבולותיה! (פ' וזאת־הברכה תשמ"ח)

ומעצם הדרישה־הקביעה - "צריכים להיות גיבורים" - משמע שאין מדובר כאן בגבורה פיזית כי אם בגבורה נפשית, כלומר מותר לפחד, אך צריך לעמוד בלחץ הנפשי שחיי הַסְּפָר מביאים עמהם בהכרח, ולנהוג כדרוש גם בחיי יום־יום. (מוצאי שמיני עצרת תשמ"ט)

ועתה קשה לי שכאן אומר רש"י: צריכים להיות גיבורים (בברכתו של גד), ולמעלה (יח ד"ה ולזבולן אמר) אמר: לפי שהיו חלשים שבכל השבטים, ואולי זה מחזק את האמור למעלה באשר לגבורה הנפשית, ובוודאי זה נכון כיום באשר לכל יושבי יש"ע, ה' יגן בעדם ובעדנו. (פ' וזאת־הברכה, למחרת יום הכפורים תשנ"ז)

וגם להלן (כא ד"ה ויתא וגו') מדבר רש"י על גבורת בני גד בלשון עבר "שהיו גיבורים" ולא רק "צריכים להיות גיבורים". (פ' וזאת־הברכה תשס"א)

(כא) רש"י ד"ה וטרף זרוע אף קדקד, ...חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת. ע"כ. כאן אכן מדובר בגבורה פיזית. אלא שקצת קשה, שלכאורה מכים בראש תחילה, וכפי שרש"י עצמו כותב, אלא שבפסוק הסדר הפוך. ואולי כוונתו לומר ש"אף" פירושו כמו עם. (מוצאי שמיני עצרת תשמ"ט) וראה "בכור שור" שכשהיה מכה, והמוכה מגביה זרועו שלא יכה בראשו, היה חותך הזרוע שלפני הראש והראש, ומעמיק המכה עד סוף הכתף.

רש"י ד"ה כי שם חלקת מחקק, כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחקק, והוא משה. ע"כ. העיר לי ר' בנציון קריגר שי' שמעניין, כי כאן משה משבחם את בני גד על דרישתם לנחול בעבר הירדן, בעוד שבשעת מעשה משתמע מן הכתובים באופן ברור שמשה התייחס אליה בשלילה, ואין הפרש זמן רב בין שני האירועים. ואמרתי לו, כי לא רק שבסמוך למותו ביקש משה להדגיש את החיוב ולא את השלילה, אלא דומה שכל סיטואציה וכל אירוע הרבה פנים לו, ואפשר לפרשם לכאן ולכאן, ועתה, סמוך למותו, הבין מניעם זה. (מוצאי שמיני עצרת תשמ"ט) וראה מש"כ בספר במדבר (ריש פרק לב).

מכאן דרשו (סוטה יג ע"ב) שהגם שמת משה בהר נבו שהוא בחלקו של ראובן, אבל נקבר בחלקו של גד. (פ' וזאת־הברכה תש"ס)