ברכת אשר על התורה · בראשית · פרק 34 · פסוק 7

קשה לי התמקדותו של יעקב אבינו על שמעון ולוי דוקא (ל), כי הנה לכאורה הכל היה משותף. "ויתעצבו" (ז) - כולם. כל המו"מ עם חמור ושכם התנהל במשותף (יז), וה"ה באשר למרמה, להביא את כל אנשי שכם לכריתת ערלתם כדי להתגבר עליהם ביתר קלות - "ויענו בני יעקב" (יג). רק את ביצועה של המרמה מיחס הכתוב לשמעון ולוי בלבד, והרי ברור שכולם היו שותפים בזה (כה). והנה בביזה כולם שלחו ידם (כז-כט), אבל הפניה של יעקב היא דווקא לשמעון ולוי (ל). והכתוב מדגיש את השותפות המלאה פעם נוספת בסיום הפרשה (לה, ב). (פ' וישלח תשס"ג) ור' רמב"ן לפס' יג שאכן היתה זו עצת כל האחים וברשות אביהם, אבל לא עלתה על דעת יעקב ולא על דעת בניו - חוץ משמעון ולוי - לעשות טבח בעיר כולה ולהינקם בהם, אלא כל כוונתם היתה להציל את דינה מיד מעניה ושוביה. ומה שנעשה אחר־כך - על דעת שמעון ולוי בלבד נעשה. ויותר מדגיש רמב"ן בפרשת ויחי (מט, ז) את העוול אשר נעשה, בפרשו את זעמו של יעקב שם - הרחק ממקום המעשה והרחק מזמן המעשה.

"...ויתעצבו האנשים". והרי עוד קטנים ולא אנשים היו, וגם התרגומים קוראים להם "גובריא". (פ' וישלח תשנ"ו) ור' ראב"ע הנזכר למעלה (פס' א). ור' בראשית רבה (פ, י) שבני שלוש עשרה היו. ורבי עובדיה מברטנורא למסכת אבות (פ"ה מ"כא) כתב: "בן שלש עשרה למצות - דכתיב (במדבר ה, ו) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, וגבי שכם כתיב (בראשית לד, כה) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו, ולוי באותו פרק בן שלשה עשר שנה היה, וקרי ליה איש.