ברכת אשר על התורה · ויקרא · פרק 10 · פסוק 2

רש"י ד"ה ותצא אש, רבי אליעזר אומר, ...רבי ישמעאל אומר וכו' (עירובין סג ע"א - רבי אליעזר. ויקרא רבה יב, א - רבי ישמעאל). ב"תורת כהנים" מבואר כי עם סיום הקרבת קרבנות היום, לאחר ירידת האש מן השמים, לקחו בני אהרן - נדב ואביהוא - שתי מחתות שהביאו מחוץ למשכן (אש "מן הכיריים") וכלי עם קטורת, נכנסו לקודש הקדשים והקטירו. לאחר ההקטרה, בדרכם החוצה, יצאה אש מלפני ה' ואכלה אותם מפני עוונם. ומדוע נחשב להם הדבר לעוון? שיטות רבות יש ב"תורת כהנים" (לא חלקו כבוד לאהרן, לא נטלו עצה ממשה, לא נטלו עצה זה מזה, הקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם, לא נמלכו במשה רבם, הורו הלכה בפני משה רבם), אך שתיים מהן בלבד מובאות ברש"י, ולפי רא"ם הן הקרובות ביותר לפשוטו של מקרא. (א) הורו הלכה בפני משה רבם. ובעצם המעשה לא היתה עבירה, שכן עדיין לא הוזהרו מלהכנס לקודש הקדשים (רא"ם). (ב) נכנסו למשכן כשהם שתויי יין. על שיטה זו (שיטת רבי ישמעאל) שואל הרא"ש (כך אמר לי ר' יהודה גרינשפן שי'. וראה שו"ת הרא"ש כלל יג, סימן כב), ומה בכך, והרי עדיין לא נאמר האיסור, והוא משיב: הא לא קשיא מידי, דאין מוקדם ומאוחר בתורה, אטו כל דיני כהונה ועבודה ומומין הפוסלין באדם ובבהמה ודין טומאת קדשים לא נאמרו קודם שהתחילו בעבודה?! הא אמרינן בפרק טבול יום (זבחים קא ע"א), שחטאת של מילואים מפני טומאה נשרפה! אלא ודאי שנכתבו בפרשת אמור אל הכהנים ואין מוקדם ומאוחר בתורה, וכל פרשיות הצריכות לעבודה נאמרו קודם פרשת מילואים, אלא שלא נכתבו על הסדר. (פ' אחרי־מות קדושים תשס"א) וראה דברי רבנו בחיי המובאים להלן (טו, לב-לג).

לא פחות קשה הוא מאמרם ז"ל בגמרא (סנהדרין נב ע"א) שמתו על שאמרו: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור, כי כיצד אפשר לייחס ביטוי שכזה לקדושי עליון שנקראים "קרובי"? וכמעט הייתי אומר על פרשה זו מעין דברי שד"ל על פרשת מי מריבה - שהוא נמנע מלפרשה כדי שלא לייחס למשה רבנו ע"ה עבירה נוספת על כל הרבות שמייחסים לו בהקשר זה. ועם זאת אפשר אולי לומר שכל העבירות שבכאן הן מסוג אחד - לא להתייעץ, להורות לפני הרב, להכנס לקודש שתויי יין או לומר כנ"ל, הכל הוא עניין של מהפכת הצעירים, כלומר ואריאציות שונות של נושא אחד. (פ' שמיני תשס"ה) וראה עוד: "אורות הקודש" (חלק ג עמ' שס) (הראני ר' גרשון באס שי'). והוסיף ר' אבישי גרוסר שי': לגבי מאמרם "אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור", שמעתי פעם מהרב יעקב פילבר שי', שכוונתם היתה שכיון שלהם אין ילדים, הרי שיוכלו להתמסר להנהגת עם ישראל כראוי. זאת בנגוד לאהרן אביהם שהיה עסוק בחינוך הבנים. בכך מוסבר גם מדוע לא נשאו נשים.

למעשה, כבר בחטא העגל נגזר על אהרן שימותו כל ארבעת בניו, ומשה התפלל עליו, ותפילתו עשתה מחצה, לכן נשארה הגזרה רק על שניים מהבנים (רש"י להלן פסוק יב). ועוד: נגזרה מיתה על נדב ואביהוא בעת מתן תורה על שנסתכלו והציצו בשכינה, אלא שהמתין להם ה' עד יום חנוכת המשכן כדי לא להשבית את שמחת מתן תורה (ראה רש"י שמות כד, יא ומש"כ שם). דומה שריבוי השיטות בנושא זה וחוסר הבהירות שבכתוב באו לעטות על סוגיה זו מעטה של סוד. ביטוי לכך נותן אור החיים הק' בתארו את דרך מיתתם של בני אהרן (להלן טז, א), וזו לשונו: שנתקרבו לפני אור העליון בחבת הקדש ובזה מתו. והוא סוד הנשיקה שבה מתים הצדיקים. והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים, אלא שההפרש הוא שהצדיקים, הנשיקה מתקרבת להם, ואילו הם נתקרבו לה... שהגם שהיו מרגישים במיתתם, לא נמנעו מקרוב לדבקות נעימות ערבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות, עד כלות נפשותם מהם. ע"כ. (פ' שמיני תשס"ו)

"...וימתו לפני ה'". עם מותם של נדב ואביהוא נותרו שלושה כהנים והם עשו את כל המלאכות שבמשכן ואכלו את כל חלקי החטאות והשלמים וכו', כפי שהעיר־שאל ר' בנציון קריגר שי'. וצ"ע. (פ' צו תשנ"ג)