ברכת אשר על התורה · שמות · פרק 4 · פסוק 18

"אלכה נא ואשובה אל אחי". בין אם נפרש "ואשובה" כמוסב על מדין ובין כמוסב על "אל־אחי", מכל מקום קשה שמשה מתאר מסע זה לפני חותנו כמעין "ביקור־קרובים", אף כי הוא לוקח את משפחתו עמו, כלומר אינו מספר לו מאומה על השליחות שהוטלה עליו. וגם יתרו עונה לו בלשון יחיד, "לך לשלום", וזה צ"ע. (פ' שמות תשמ"ח) וראה "אור החיים" הק' שכתב: ולא גילה לו דבר השליחות, כי לא אמר לו ה' "לאמר". ואמרו "בתורת כהנים" שכל שלא אמר לו "לאמר" הרי הוא בבל תאמר (ראה יומא ד ע"ב). וב"מדרש הגדול" (מובא ב"תורה שלמה" על אתר. וראה שם אות צו) נאמר: למה לא הגיד לו בדבר, אמר, לא אמר לי הקב"ה להוציא את ישראל אלא על תנאי מתוך תשובה, שמא חס ושלום לא יעשו תשובה, ויגרום החטא שלא יצאו ונמצאתי משקר בדברי המקום, אלא יהיה הדבר סתום וסוף מילתא עבידא לאגלויי. וראה שם עוד. והנצי"ב ב"העמק דבר" כתב: והיינו שכבר ידע משה ממה שאמר לו ה' (פסוק טו) "והוריתי אתכם" וגו', שלא תהיה הגאולה מיד בסירוב הראשון, ואם כן היה בדעתו לשוב אחר כך למדין ולילך עתה בעצמו בלי אשתו ובניו, שהרי ירא מהאנשים המבקשים נפשו, משום הכי אמר ליתרו שילך לשעה. ולא גילה לו שהולך בשליחות הגאולה, שאין בזה תועלת להודיעו, על כן אמר לו "לראות את אחיו", והרי גם זה אמת שהיה רואה שלום בית אביו.

ולא פחות קשה לשון "ואראה העודם חיים", שהרי ידע כי הם חיים, לפי שהוטל עליו לגואלם. ושמא ב"אחי" הכוונה לאהרן ומרים? (פ' שמות תשמ"ט) וראה דברי "העמק דבר" שהבאנו בדיבור הקודם.

ועל כך, שאהרן בחיים הרי ידע מפי ה' (יד-טז). (פ' שמות תשנ"ז)

רש"י ד"ה וישב אל יתרו חותנו, ליטול רשות, שהרי נשבע לו, שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו. והשבועה עצמה נרמזת למעלה (ב, כא רש"י ד"ה ויואל, ...ומדרשו, לשון אלה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו). (פ' שמות תשל"ט)

דומה שפסוקנו, מקומו אחר פסוק יט, ואכן ראב"ע לפסוק יט מפרש "ויאמר ה'" כעבר רחוק, כלומר כבר אמר כך קודם לכן, וכך נראה לומר. (פ' שמות תשנ"ו) וראה רמב"ן לפסוק יט.