ברכת אשר על התורה · שמות · פרק 19 · פסוק 23

"ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם לעלת אל הר סיני כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו". משה נצטווה שנית להתרות בעם שלא יעלו בהר, והיה מהרהר בדבר - לשם מה נחוצה התראה נוספת, הרי זה עתה הזהירם (פסוקים יב-יד) והם מוזהרים ועומדים. וה' שב ומצווה - אף־על־פי־כן "לך רד!", שכן "מזרזין את האדם קודם מעשה וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה" (רש"י בפסוק הבא). כך מבואר הדו־שיח שבפסוקינו בדברי רש"י. אבל רשב"ם הבין באופן אחר. לשיטתו מבקש כאן משה לברר את ההוראה האלהית, וכה דבריו: כך אמר משה להקב"ה דרך שאילה וכן שאל לו: אתמול שלשום אמרת לי שלא יוכל העם לעלות אל הר סיני, כשהזהרת את העם על יָדי בהגבלה, אמרת לי "השמרו לכם עלות בהר", ועכשיו אתה אומר לי "פן יהרסו אל ה'", שמא אתה מוסיף, שאפילו להתקרב מעט כדי להסתכל ולראות אפילו רחוק מן ההר אסור? והשיב לו הקב"ה: "לך רד ועלית" וכו'. כלומר, השיב ה' למשה: גם עתה לא אמרתי לך שאסורה ראיית ההר, אלא רק העלייה עליו. וכך פירש גם ראב"ע. על פירושיהם של רשב"ם וראב"ע העיר רד"צ הופמן (עמ' ריג): יש לנו הרושם שפירוש זה, יותר משהוא מבאר, הוא מכניס בפסוקים מה שאין בהם. עיי"ש. וב"דעת זקנים מבעלי התוספות" מבוארים פסוקינו כך: ויש לומר הפשט דקרא, לפי שלא התרה משה את ישראל על מצוות הגבלה שהוא במיתה, רק על מצוות פרישה הזהירם, כמו שתמצא למעלה. לפיכך אמר לו הקב"ה "לך העד בעם", דיותר היה לך להזהירם על מצוות הגבלה שהיא במיתה, יותר מן המצוות כולן. ועל זה השיב לו "לא יוכל העם לעלות... כי אתה העדות בנו" וגו', כלומר גם אני ואהרן בכלל ציווי ההגבלה, וכיון שנהיה עמהם שם, נתרה בהם ולא יעלו, ועל זה השיב לו הקב"ה "לך רד (ותזהירם) ועלית אתה" וגו', כלומר לא תהיה עמהם בשעת מעשה ולא יהיה להם מי שיזהירם. מיד "וירד משה אל העם ויאמר אלהם" מצוות הגבלה. ע"כ. וראה דברי "אור החיים" הק' המקיים כאן דיון למדני, ובדומה לזה ברד"צ הופמן. (פ' יתרו תשמ"ז)