ברכת אשר על התורה · דברים · פרק 32 · פסוק 12

רש"י ד"ה ה' בדד, ה' בדד ובטח נהגם במדבר. ע"כ. לפי רש"י מוסבת המלה "בדד" על ישראל (ושלא כרשב"ם על אתר), וטעמי המקרא מעידים כך. אך קשה לי מנין לו לרש"י התוספת "בטח", ומה הכרח ראה בה? (פ' האזינו תשמ"ז) וראה רא"ם. לדבריו, רש"י מפרש שתיבת "בדד" מוסבת על העם שהיה בודד במדבר, וכוונת הכתוב לומר שהיו בטוחים בלא שום פחד, ולא הוצרכו להתחבר לאחרים שיהיו להם לצוות.

רש"י ד"ה ואין עמו אל נכר, לא היה כח באחד מכל אלהי הגוים להראות כוחו ולהלחם עמהם וכו'. קשה לי לשון "עמהם" ברבים, שהרי מדובר "באחד מכל אלהי הגוים" וכו'. ולמה לא יפרש כפשוטו - אין באמונתנו כל שיתוף, ה' אחד ושמו אחד. (פ' האזינו תשס"א)

שם. ...לפיכך צריך לישב הדבר לכאן ולכאן. ע"כ. כלומר מאחר ששני הפירושים (לעבר ולעתיד) מכוונים כלפי ענין אחד - דברי תוכחה שעיקר עניינם, שתהא השירה שלהם לעד שסופם לבגוד בה' ולשכוח את טובותיו עמהם - לפיכך כל דבר שניתן ליישבו בשני האופנים, יש ליישב לכאן ולכאן. וראה "שפתי חכמים" (אות ג). (פ' האזינו תשנ"ו)

רש"י ד"ה ירכבהו על במותי ארץ, כל המקרא כתרגומו. ע"כ. כלומר כל המקרא הזה מתפרש לענין העתיד להיות להם, וכפי שמתרגם אונקלוס, שהדברים אמורים לגבי שבח ארץ ישראל, אף על פי שעדיין לא נחלו אותה. מכל מקום יש להעיר שבפרטי פירוש התיבות לא פירש רש"י כאונקלוס, אלא כחז"ל בספרי, לכן בסוף פסוק יד כתב רש"י: "ועוד יש לפרש שני מקראות הללו אחר תרגום של אונקלוס" וכו'. כלומר אפשר לפרש גם את כל פרטי הנבואה המוזכרים כאן כפי שפירשם אונקלוס. (פ' האזינו תשמ"ו)

רש"י ד"ה וינקהו דבש מסלע, מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני וכו'. לדעת בעל "שפתי חכמים" (אות ו) בא המעשה לבאר, כיצד ינקו דבש מסלע, ועדיין קשה לי: במה תורם מעשה זה להבנת הפסוק? (פ' האזינו תשנ"ג) הערת ר' חזקי פוקס שי': הלומד מתקשה כיצד יתכן שדבש יזוב מסלע, ועל כן בא רש"י, במעשה הנזכר, לבאר שאין הכוונה לסלע כמשמעו, אלא לקציעות הקשות כסלע ("דבק טוב") או לחבית עשויה חרס שהדבש עלה עליה ("באר מים חיים").

לגבי סדר דיבורי־המתחיל בפסוק: הדיבורים "במותי ארץ", "שדי" ו"חלמיש צור" באים בסוף, מכיוון שהם ביאורי מילים בלבד, וכזה מצאנו אצל רש"י פעמים רבות. (פ' האזינו תשנ"ג)

וסדר הדיבורים בחומש "תורת חיים" ובחומש "המאור" תמוה. (פ' האזינו תשנ"ו)