"ואיש כי ישכב... שפחה נחרפת...". הנה למקרה שלכאורה הוא יוצא דופן במציאות, מקדיש הכתוב ג' פסוקים, ואילו דברים שבכל יום באים בפרשה זו בקיצור נמרץ, לעתים שלושה בפסוק אחד, והרי זה ראוי להתייחסות. (פ' קדושים תשנ"ז)
קריאה במקור
ברכת אשר על התורה · ויקרא · פרק 19 · פסוק 20
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
רש"י ד"ה נחרפת לאיש, ...המאורסת לעבד עברי, שמותר בשפחה, הכתוב מדבר. ע"כ. כי אכן הוא מותר הן בצד עבדות הן בצד חירות שבה (ראה רש"י שמות כא, ד). אבל קצת קשה, למה לשון מאורסת. וצ"ע. (פ' אחרי־מות קדושים תש"ן)
ד"ה והפדה לא נפדתה, פדויה ואינה פדויה. וסתם פדיון בכסף. ע"כ. שפחה כנענית יוצאת לחרות באחת משתי דרכים: פדיון בכסף או שטר שחרור, כמבואר במסכת קדושין (כב ע"ב). (פ' אחרי־מות קדושים תש"ן)
ד"ה בקרת תהיה, היא לוקה ולא הוא. ד"ה כי לא חפשה, לפיכך אין חייב עליה מיתה וכו'. משום שקדושי העבד העברי אינם תופסים בה, כי היא עדיין שפחה בחלקה. אך ההלכה שבד"ה הקודם אינה מובנת לי. למה לחייב אותה ולא אותו, הרי "השווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשים שבתורה" (קדושין לה ע"א)? (פ' קדושים תש"ס) וראה "באר מים חיים" על אתר שכתב: והטעם, לפי שהוא נפטר ב"אשם שפחה חרופה" שחייבה התורה, אבל היא - אין לה במה להינקות ולהביא קרבן, ובלא כלום לפטור אי אפשר, לכן תלקה. ועיין בדברי ר"ע ספורנו על אתר. על כך הוסיף הרב איתן שנדורפי שי' תירוצו של בעל "אזנים לתורה" שכתב: השפחה הזאת שואפת להיות בת חורין וכבר מצאה איש שפדה חציה, וקידש אותה בתקוה, שבקרוב תשיג ידו לפדות גם את חציה השני, אבל היא "חותרת" אל החרות ומחפשת איש שני, שיפדה אותה תיכף ומפקרת את עצמה אליו. לפיכך מלקים אותה.
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Birkat Asher, Asher Vasertil, Jerusalem 2010-2012
- רישיון המהדורה
- CC-BY
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL01
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 997cd491a4f15892709ecc143a3430787c61302853f261dfa41e376d9db97425