ברכת אשר על התורה · דברים · פרק 28 · פסוק 23

רש"י ד"ה והיו שמיך אשר על ראשך נחשת, קללות הללו משה מפי עצמו אמרן וכו'. דברי רש"י קשים לי: כיצד זה משה רבנו ע"ה משנה דבריו יתברך ולא רק מבחינת הסגנון כי אם אף מבחינת התוכן? (פ' תבא תשמ"ט) וראה "אמרי שפר". לדבריו, אין לומר שמשה אמר מפי עצמו ממש ח"ו, שהרי שנינו: האומר, כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה, אלא משה מפי עצמו אמרו, עליו נאמר "כי דבר ה' בזה" (במדבר טו, לא). ועוד: הרי בסוף הפרשה מפרש הכתוב "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרֹת את בני ישראל" וגו' (פסוק סט). ומהרי"ק מבאר שתוכן הקללות האמורות בפרשה נאמר למשה מפי הקב"ה, אך לא נמסר לו באיזה לשון יאמרם, ואמרם משה בלשונו. אולם הקללות האמורות בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, ג), משה אמרן באותה לשון בה ניתנו לו. הדבר מדוייק בשינויי הלשון שבין שתי הפרשיות: בפרשת בחוקותי נאמר "ואם לא תשמעו לי" (ויקרא כו, יד), וכן "ואם תלכו עמי קרי" (שם פסוק כא), הרי שהדברים אמורים מפי הקב"ה. ואילו כאן נאמר "בקול ה' אלהיך" (למעלה פסוק טו) ולא נאמר 'בקולי'; "ידבק ה' בך" (פסוק כא) ולא 'אדבק בך'; "יככה ה'" (פסוק כב) ולא 'אכה אותך'. משה היה רשאי לומר את הקללות בלשונו, לכן הקל ואמרן בלשון יחיד כדי למעט מתוקף הקללה. הערת הרב איתן שנדורפי שי': לפי תוספות במסכת מגילה (לא ע"ב ד"ה משה מעצמו אמרם) הקללות נאמרו על־ידי משה על פי רוח הקודש. ולפי הר"ן (יא בדפי הרי"ף) משה מפי עצמו אמרן והסכים הקב"ה שיכתב בתורה.

שם. ...הקל משה בקללותיו, לאמרן בלשון יחיד וכו'. באשר למשמעם של לשון יחיד ולשון רבים, זכורני שבעל ה"דיוקים" מגיע למסקנה, שדווקא לשון יחיד מופנה אל כלל הציבור, כנסת ישראל, ולהיפך באשר ללשון הרבים, אך לא זכור לי היכן דן בזה (מן הסתם בספר שמות, כי בראשית לא אני תרגמתי). (פ' כי־תבוא תשנ"ז) הערת הרב איתן שנדורפי שי': וראה שו"ת הרשב"א (חלק ד סימן כח) שדן בשאלה: מפני מה נצטוו מקצת המצוות בלשון יחיד, ומקצת בלשון רבים?

שם. ...ואין הפירות מרקיבין, ומכל מקום קללה היא... לא תוציא פירות וכו'. אם לא תוציא פירות כלל, הרי קשה: (א) אם בכל מקרה אינה מוציאה פירות, מאי נפקא מינה אם מזעה אם לאו, וממילא מהו היתרון שבדברי משה? (ב) מה שייך לומר שהפירות לא ירקיבו? (פ' כי־תבוא תשנ"ב - בחפץ חיים) (כד) רש"י ד"ה מטר ארצך אבק ועפר, ...ונעשה טיט ומתייבש ומרקיבין. ע"כ. רש"י ידע את המציאות ומצוי היה בעסקי חקלאות, אם כן לא ידעתי כיצד כתב שהיובש מביא ריקבון, אדרבה, הלחות מביאה ריקבון ולא יובש. (פ' כי־תבוא תש"ן)

במיוחד קשה הדבר אחרי שבד"ה הקודם אמר, כי דווקא הלחות היא המביאה לידי ריקבון ולא היובש. (פ' כי־תבוא תשנ"ה) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: לחות הטיט המתייבש מביאה ריקבון.