ברכת אשר על התורה · ויקרא · פרק 21 · פסוק 2

רש"י ד"ה כי אם לשארו, אין שארו אלא אשתו (תורת כהנים; יבמות כב ע"ב). היפנה את תשומת לבי שכני בבית הכנסת ר' יהודה גרינשפן שי' לתוספות יו"ט במסכת בבא בתרא (פ"ח, מ"א ד"ה והאיש את אשתו) השואל, מנין ששארו היא אשתו, והוא אומר שם: בהא ודאי צריך נגר ובר נגר דלפרקיה. והנה, מכיוון שהפך הערה זו לשיעורי־בית בשבילי (לא לחינם היה מורה כ"ח שנה), חיפשתי וראיתי שכבר "שפתי חכמים" (אות ה) מזכיר תוספות יו"ט זה. בדקתי ככל שידי הגיעה, לרבות הגמרות השונות המוזכרות בהקשר זה, והגעתי למסקנה פשוטה - שארו אינו יכול להיות אלא אשתו, שהרי כל יתר הקרובים מוזכרים במפורש בפסוק זה ובזה שלאחריו, ולפיכך מוכח מתוך ההקשר כדברי "תורת כהנים", הגמרא, רש"י ורשב"ם. (פ' אמור תשנ"ט) וראה רשב"ם למסכת בבא בתרא (קט ע"ב ד"ה שארו זו אשתו), שאשתו של אדם נחשבת "שארו" (היינו בשרו), שנאמר "והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד), וכך נאמר: "שארה כסותה וענתה לא יגרע" (שמות כא, י). וראה דברי רמב"ן שם, וגם הערה י ב"תורה תמימה" על אתר.

אבל לכאורה יכולה התיבה "שארו" להיות הכותרת לכל הנמנים לאחר מכן, אחר האתנחתא, והראיה - אין ו"ו־חיבור ב"לאמו", בעוד שישנה כזאת בכל היתר. (פ' אמור תשס"א) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: וזה באמת הפירוש להסוברים שטומאת כהן לאשתו היא רק מדרבנן.