ברכת אשר על התורה · בראשית · פרק 26 · פסוק 2

רש"י ד"ה אל תרד מצרימה, שהיה דעתו לרדת למצרים, כמו שירד אביו בימי הרעב וכו'. וכך במפורש בתרגום יונתן בן עוזיאל - והוה בלבבה דיצחק למיחות למצרים. ודעתו זו של יצחק משתמעת מציוויו של ה' אליו שלא לרדת שמה. וראה רשב"ם (לפס' א) שמסיק על כך מן הגיאוגרפיה - פלשת היא בדרך מא"י למצרים, והוכחתו משמות (יג, יז). (פ' תולדות תש"ן)

ובאשר לשיוכה של פלשת לא"י, הרי נושא זה עולה בפרשה פעמים מספר. מן הציווי "אל תרד... גור בארץ הזאת" וגו' ברור שהיא שייכת לא"י. וכן משמע מדברי יצחק להלן (כב) "ופרינו בארץ", אבל ראה דברי רש"י להלן (יב ד"ה בארץ ההוא). (פ' תולדות תשנ"א) ור' רא"ם שם שאמנם פלשת־גרר אינה חשובה ומובחרת כעיקר ארץ־ישראל, מ"מ נמצאת בתוך גבולות הארץ. ור' גור אריה ש"ארץ זבת חלב ודבש" נאמר רק על מקום הכנעני והחתי והאמורי והפרזי והחוי והיבוסי (שמות ג, ח) וגרר היתה מחוץ לגבולותיהם, אך עכ"ז קדושה היא בקדושת א"י ולכן יכול היה יצחק לשבת בה. ור' רש"י לדברים (ב, כג). נראה שהמקור לכך הוא העובדה שלא נזכרה ארץ פלשתים בהבטחת הארץ. הוזכרו רק שבעה גויים (דברים ז, א) או עשרה גויים (למעלה טו, יט-כ). ור' רמב"ן (כג, יט). ור' להלן (פס' יב).