ברכת אשר על התורה · דברים · פרק 13 · פסוק 13

פרשת עיר הנדחת היא לכאורה שיא העבירה בתחום איסורי עבודה זרה, אחד משלושת האיסורים שהם ביהרג ואל יעבור. והנה התעוררתי לחשוב על החומרה הרבה המיוחסת לאיסור זה עד שחייבים עליו ביהרג. מובן לי הדבר באשר לאיסור שפיכות דמים שבלעדיו כל החברה לא יכולה להתקיים, אך אני מתקשה להבין את חומרת איסור עבודה זרה ואיסור גילוי עריות יותר מכל העבירות כולן. (פ' ראה תשס"ה) באשר לחומרה היתרה של עבודה זרה הראני הרב גדי רווח שי' את דברי בעל "משך חכמה" (למעלה ה, כד). לדבריו, לא משום חומרת המצוה או קלותה אומרים בה "יהרג ואל יעבור", אלא בגלל שהיא נמנית בין שני הדברות הראשונים שנאמרו מפי ה'. בחלק זה של מעמד הר סיני עלו כמעט לדרגת מלאכים והדיבור הזה נקבע עמוק עמוק בשבילי נפשו ומסילות לבבו של כל יהודי. הערת הרב איתן שנדורפי שי': עדיין עלינו להבין מהי החומרה היתרה של איסור עבודה זרה עד שנבחר להיות הדיבר השני שבעשרת הדברות. ועיין ב"ספר החינוך" (מצוה כה) שכתב: ידוע הדבר ונגלה לכל, כי האמונה הזו (במציאות ה') יסוד הדת, ואשר לא יאמין בזה כופר בעיקר ואין לו חלק וזכות עִם ישראל. ע"כ. ובאשר לחומרה הנוראה שבעוון גילוי עריות כתב (מצוה לה): ה' ברוך הוא רצה שיהיו כל עניני עולמו עושין פירותיהן כל אחד ואחד למינהו ולא שיתערבו מין במין אחר. וכן רצה שיהיה זרע האנשים ידוע של מי הוא ולא יתערבו זה עם זה. ועוד ימצאו כמה הפסדין בניאוף שתהיה סיבה לבטל כמה ממצוות האל עלינו, שציוונו בכבוד האבות ולא יוכרו לבנים עם הניאוף. ועוד יהיה כשלון במה שנצטווינו גם כן שלא לבוא על האחות ועל הרבה נשים, והכל יעקר בסיבת הניאוף, שלא יכירו בני אדם קרובותיהן, מלבד שיש בענין הניאוף עם אשת איש צד גזל שהוא דבר ברור שהשכל מרחיקו, גם כי הוא סיבה לאיבוד נפשות, כי ידוע הדבר בטבע בני אדם שמקנאים על ניאוף בת זוגם עם אחרים, ויורדין עם הנואף עד לחייו, וכמה תקלות מלבד אלה. ע"כ. וראה גם מה שכתב בטעם איסור קרובות (מצוה קצ).

רש"י ד"ה לשבת שם. ד"ה כי תשמע וגו' לאמר. אין כאן משום הפיכת סדר דיבורי המתחיל שטעונה פירוש, אף כי "כי תשמע" הוא הרישא של הפסוק, כי דיבור זה בא לפרש את התיבה "לאמר" שהיא עיקרו של ד"ה זה ופירושה כאן שונה מן הרגיל. (פ' ראה תשמ"ז, בודפשט)

ובאשר לד"ה לשבת שם, פרט לירושלים שלא ניתנה לדירה, ראה "שפתי חכמים" (אות ע), שהכוונה היא שלא נתחלקה לשבטים. (פ' ראה תשס"ה)

ולפי "עמק הנצי"ב" על הספרי: ירושלים לא ניתנה עיקר לישיבה, אלא להקרבה ולהיות מלון אורחים תדיר. (פ' ראה תשס"ה)