ברכת אשר על התורה · דברים · פרק 2 · פסוק 34

"בעת ההִוא". באשר לביטוי זה, המופיע כאן בפעם הרביעית בספרנו, ועוד פעמים רבות בפרק הבא (בפסוקים ד, ח, יב, יח, כא, כג), ראה מה שכתבתי למעלה (א, ט). (פ' ואתחנן תשס"ה)

"...ונחרם את כל עיר (של סיחון)" וגו'. לא ידעתי יסוד החרמה זו. מי ציוה עליה? והרי למעלה (בפסוק לא) נאמר רק "החל רש לרשת את ארצו". אבל ראה רמב"ן על אתר. לדבריו, החרמת העיר (החרבתה והשמדת יושביה) נוגעת רק לבני האמורי שהיו בסיחון והציווי על כך מופיע להלן (כ, טז): "לא תחיה כל נשמה". ושם (בפסוק יז) נאמר: "כי החרם תחרימם". אך לפי זה קשה לי, למה כבשו את סיחון ועוג רק בדיעבד - לפי דרישת שניים וחצי השבטים - ולא לכתחילה, שהרי אמורים־חייבים לרשת ולהחרים לאו דווקא במערב הירדן (ראה רמב"ן לדברים כא, כא; "אור החיים" הק' להלן ג, יג ומאמרו של הרב משה צבי נריה "עבר הירדן - נחלה לישראל" בספרו "צניף מלוכה" עמ' 233). (פ' דברים תשנ"ז) הערת הרב איתן שנדורפי שי': אכן, הכיבוש לא היה בגלל דרישת שנים וחצי השבטים, אלא קודם לכן. בקשת שנים וחצי השבטים באה רק אחרי הכיבוש, הם בקשו להתיישב במה שכבר כבשו.

רש"י ד"ה מתם, אנשים. בביזת סיחון נאמר "בזזנו לנו", לשון ביזה... וכשבאו לביזת עוג, כבר היו שבעים ומלאים והיתה בזויה בעיניהם... לכך נאמר (ג, ז) "בזונו לנו", לשון ביזיון וכו'. כל זה יפה, אך היה צריך להיכתב או בפסוק הבא (פסוק לה), או להלן (ג, ז), ולא כאן. (פ' דברים תשמ"ח) הערת ר' חזקי פוקס שי': במקראות גדולות "הכתר" אכן נכתבו הדברים בפסוק לה.

ובדפו"ר כל זה איננו (החל מ"ביזת סיחון"). (פ' דברים תשנ"ו)