ברכת אשר על התורה · בראשית · פרק 49 · פסוק 10

רש"י ד"ה לא יסור שבט מיהודה, מדוד ואילך, אלו ראשי גלויות שבבבל, שרודים את העם בשבט, שממונים על־פי המלכות (סנהדרין ה ע"א). ע"כ. גם אם אין זה אלא מלכות מטעם, הניחא בזמן הגמרא, אולי כדי למצוא תנחומין ותקוה. אבל דברי תורה לנצח נאמרו, ומה אפוא בהבטחה זו מאז תום שלטון ראשי גלותה ואילך? ור' גור אריה שאף־על־פי שגם ראשי גלויות פסקו, אין זו הסרה, כי אין הסרה זו אלא לשעה אבל עתידה השררה לחזור אליהם.

ור"ע ספורנו כתב: כשתהיה לו המלכות לא יסור שבט המלכות ממנו אל אחד משבטי ישראל, אבל כשנפלה המלכות ביד האומות, לא היה זה מין הסרה שיסור הדבר ממקום למקום אבל נפסד לגמרי, כי לא סר שבט ישראל ומלכותו מזה אל זה אבל אבד לגמרי, ולא תיפול "הסרה" על הבלתי נמצא כלל.

ובשל"ה הק' על אתר (דרך חיים תוכחת מוסר ג) כתב: והפוקרים אשר פוקרים ואומרים הלא אין לכם אף זו, דהיינו ראשי גלויות ונשיאים, הם לא מבינים דברי חז"ל, דברי חכמים וחידותם ומשליהם הנעימים. כי עניינם הוא, שענין "שבט" וענין "מחוקק" מורים על אנשים גדולים וחשובים, ובדור חכמינו ז"ל שהיה רבן גמליאל נשיא, הראו באצבע עליהם "אלו הם שנתקיים בהם לא יסור". ואח"כ בכל דור ודור, שנמצא לפעמים באיזה מדינה ומדינה אנשים חשובים בחצר המלך, ונושאים חן בעיני המלך והשרים, אזי נאמר בוודאי אלו הם מיהודה, ובהם נתקיים "לא יסור". וכן הוא בכל דור ודור לא ימנע אנשים חשובים מיהודה, ואם אינם במלכות זה הם במלכות אחר. ואף בעוונותינו הרבים שנעלם ממנו להכיר את כל אחד מאיזה שבט הוא, מכל מקום ברוך הוא היודע והמקיים את דבריו. וכלל הענין שלא תפסוק מיהודה ממשלה, יהיה ממשלה גדולה או קטנה, ודבר זה יהיה נוהג עד שיבוא משיח, ואז עליו יקהתו כל העמים וימלוך בכיפה עולמי עד. ורבותינו ז"ל שאמרו אלו נשיאי ארץ ישראל וראש גלויות שבבבל, לפי דורם אמרו.

ד"ה ומחקק מבין רגליו, תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל. ע"כ. ר' ב"לפשוטו של רש"י" שנשיאי ארץ ישראל היו בעלי סמכות וכח השפעה פחותים מאלה של ראשי הגלויות שבבבל. (פ' ויחי תשמ"ז)