ברכת אשר על התורה · שמות · פרק 23 · פסוק 5

"כי תראה חמור שנאך" וגו'. עיין פסחים קיג ע"ב - "דחזיא ביה איהו דבר עברה", ועיין שולחן ערוך (חו"מ סימן ערב, יא) שכתב: השונא האמור בתורה, לא מעובדי עבודה־זרה הוא אלא מישראל. והיאך יהיה לישראל שונא (מישראל), והכתוב אומר: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז)? אמרו חכמים: כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי מצוה לשנאותו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעתו; ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו, מצוה לטעון ולפרוק עמו, ולא יניחנו נוטה למות שמא ישהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה. והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר: "אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה" (יחזקאל יח, כג). (פ' משפטים תש"ה)

רש"י ד"ה כי תראה וגו' וד"ה עזב תעזב. שלוש תמיהות יש כאן: (א) בד"ה עזב תעזב הראשון חוזר רש"י לנושאו של ד"ה כי תראה, החל במילים "כיוצא בו", שהרי כיוצא בו זה בא לתמוך בפירושו ל"כי תראה" בלשון דילמא, שמא. (ב) בעוד שרש"י מביא בדרך כלל את באור המלה הקשה בסוף, ולעתים קרובות בדיבור נפרד, הרי כאן הסדר הפוך. (ג) לא ידעתי, למה רש"י מדגיש כל כך את משמע המלה "כי" שבכאן בלשון "דילמא", והרי אפשר לפרשה בלא קושי כלשון "כאשר". (פ' משפטים תשמ"ט) על שאלה (ג) השיב ר' וולף היידנהיים בספרו "הבנת המקרא" וכך כתב: ואמר הרב שאי־אפשר לפרש "כי" שבכאן בלשון "אם" ובלשון "אשר", ויהיה טעמו כאשר תראה וכו', כי אין טעם לומר 'כאשר תראה חמור שונאך רובץ, והיית חודל עצמך מלעזרו, עזור תעזור לו', כי אחרי שחדל עצמו, איך יעזור לו? לזה פירש שמלת "כי" טעמו "שמא", ועליו מוסב "וחדלת", ורצונו לומר - 'שמא תראה ותרצה לחדול - לא תעשה כן, אבל עזוב תעזוב עמו'.

רש"י ד"ה וחדלת מעזב לו, בתמיה. וד"ה עזב תעזב עמו, עזיבה זו לשון עזרה וכו'. כהרגלו לרוב מפרש רש"י את טעם המלה בביאור השני, אך משום מה אינו מפנה כאן לאונקלוס המתרגם־מבאר עזב, לא מלשון עזרה כי אם כמשמעו השכיח יותר - "מלמשבק לה משבק תשבוק מה דבלבך עלוהי", כלומר הפסק מלעזבו, אבל (במקום עזיבה זו) עזוב מה שבלבך עליו ועזור לו, והרי זה ביאור נפלא. ויתכן שרש"י גרס - לא "מלמשבק לה", כי אם מלמשקל ליה, כפי המובא ברש"י בלא ציון לאונקלוס (בד"ה השלישי), אלא שלכאורה זה ביאור שלישי שאינו מוכח כלל. (פ' משפטים תשנ"ט)

רש"י ד"ה עזב תעזב עמו, ...או בהמת גוי ומשאו של ישראל - וחדלת. ע"כ. כלומר במקרה זה אתה פטור, ומכאן שציווי זה אינו משום צער בעלי חיים וגם לא משום עזרה לזולת. ואם־כן - על שום מה? (פ' משפטים תשס"א) שמא טעם המצוה אכן משום צער בעלי חיים, אלא שיש גדרים נוספים במצוה (הערת ר' גרשון באס שי')