ברכת אשר על התורה · שמות · פרק 19 · פסוק 2

רש"י ד"ה ויסעו מרפידים, ...אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה. ע"כ. בצאתם מרפידים עשו תשובה על כך שרפו ידיהם מדברי תורה, וכפי שרמוז במשנה (ראש השנה פ"ג מ"ח) "...אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה'' וכו', ובהגעתם להר סיני, עשו תשובה על התרעומת והמחלוקת שהיתה נחלתם בכל שאר החניות, כמבואר בדיבור הבא, וכפי שמציין בעל "שפתי חכמים" (אות ת), שרמוזה תשובתם בדברי הכתוב "ויחן שם ישראל" - כאיש אחד בלב אחד. (פ' יתרו תשמ"ט)

רש"י ד"ה ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד וכו'. והשווה לשון רש"י למעלה (יד, י) ומה שכתבתי שם. ועתה בדקתי במכילתא דרבי ישמעאל והתברר לי שרש"י כלל אינו מצטט מילולית ושני הניסוחים שלו הם, והרי לשון המכילתא (יד, י): "והנה מצרים נוסע אחריהם, נוסעים אין כתיב כאן אלא נוסע, מגיד שנעשו כולם תורמיות תורמיות (=קבוצות, חבורות) כאיש אחד. מכאן למדה המלכות להיות מנהגת תורמיות תורמיות". ולשון המכילתא כאן: "כל מקום שהוא אומר ויסעו ויחנו - נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן השוו כולם לב אחד, לכך נאמר 'ויחן שם'" וגו'. (פ' יתרו תשנ"ג)

ולא ידעתי, מה ענין יש לו לרש"י להרחיב תרעומות ומחלוקות ישראל מעל למסופר בכתוב, שהרי היו כמה וכמה חניות שבהן לא מסופר דבר, כלומר גם מחלוקת לא היתה. (פ' יתרו תשנ"ח) וראה לשון תנחומא ישן (ט).

ושמא זה שייך למגמתו החינוכית של רש"י, ראה מאמרו של אברהם גרוסמן בספר "פרקי נחמה" (עמ' 199) שאני עורך בימים אלה. (פ' יתרו תש"ס) וכך נאמר שם: בפירושיו למקרא יש לרש"י מגמה חינוכית מובהקת, בצד מגמתו הפרשנית... הוא ניצל הזדמנויות שניקרו בדרכו, כדי להעיר על מעלתם של ערכים שנראו לו חשובים במיוחד... רש"י הירבה לדבר בשבח השלום בכלל, והשלום בין אדם לרעהו בפרט. בעת סכסוכים שהתעוררו בזמנו בקהילות ישראל, פנה בקריאה נרגשת אל הבריות להשכין שלום ביניהם: "ואתם תתנו לבבכם לרדוף שלום... והשלום הוא יגרום לכם לעזר מן הצר ולא יוכל שטן לשלוט בכם, ושנו רבותינו: גדול שלום שנתן בחלקן של צדיקים... ומי ששמו וברכתו שלום ישפות לכם שלום" (תשובות חכמי צרפת ולותיר סימן כג, דף יג ע"א). גם בפירושו לתורה ניצל הזדמנויות שונות לדרוש בשבח השלום וכו'. ראה שם דוגמאות שונות.

בדרך הלצה אומרים, שאחדות זו היתה אפשרית רק לפני מתן תורה, כי אחריו היה לכל אחד הרב שלו או האדמו"ר שלו או המנהג שלו, וכבר אי אפשר היה לאחדם. (פ' יתרו תשס"ג)

רש"י ד"ה נגד ההר, למזרחו, וכל מקום וכו'. כל דבר שאין לו פנים בעצמו, כמו הר, כאשר פניו למזרח, נקרא שהוא עומד נגדו, שהמזרח נקרא "קדם" והמערב נקרא "אחור" - כך מבואר ב"גור אריה". (פ' יתרו תשס"ב)