ברכת אשר על התורה · שמות · פרק 36 · פסוק 1

(ח) "ויעשו כל חכם לב" - לשון רבים. (י) "ויחבר... חִבַּר" - לשון יחיד. וכך מפסוק יא שבפרקנו ועד סוף פרק לח. ובפרק לט: (א) "עשו... ויעשו" - לשון רבים. (ב) "ויעש". (ג) "וירקעו" - לשון רבים, וכן לרוב, עד סוף הפרק. גם כאן (בדומה לפרשות תרומה־תצוה) כדאי לבדוק באורח שיטתי, אימתי שייך לשון יחיד ואימתי לשון רבים. (פ' פקודי תשמ"ט)

"מלאכת עבדת הקדש" (א), "המלאכה" (ב), "למלאכת עבדת הקדש" (ג), "מלאכת הקדש ...ממלאכתו" (ד). לכאורה כל הביטויים הללו משמעם אחד הוא, ובדומה גם להלן (לט, מב-מג). ולכאורה אין זה כי אם גיוון הלשון. (פ' ויקהל תש"ס)

"ועשה בצלאל" וגו'. והוא לשון עתיד, והפסוק הוא המשך של הפרק הקודם (לה, לה). כלומר החלוקה הנוצרית של הפרקים כאן מאוד לא במקומה. (פ' ויקהל תשמ"ט) וראה הערה 13 ב"דעת מקרא" על אתר שיסודה של חלוקה זו הוא בפירוש מוטעה של המלה "ועשה", כאילו היא לשון עבר. ובספר "מבחירי צדיקיא" של הצדיק הירושלמי הרב יוסף לייב זוסמן (עמ' קיב) העיר: שמעתי להעיר בשם הגאון הקדוש המהרי"ל דיסקין זיע"א שבפסוק "ועשה בצלאל" שתרגומו: ועבד, שהוא טעות וצריך לומר: ויעבד, שפירושו יעשה (לשון עתיד). וכן הוא בכמה חומשים בתרגום יונתן בן עוזיאל, וכן פירש ראב"ע, וכן במסכת מכות (יב ע"א) ברש"י ד"ה ורצח. יעויין שם. (הראני ר' גרשון באס שי')