ברכת אשר על התורה · שמות · פרק 21 · פסוק 23

רש"י ד"ה ונתתה נפש תחת נפש, ...ומשלם ליורשיו דמיו כמו שהיה נמכר בשוק. ע"כ. עיקרון זה, שהחובל בחבירו - רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק והעיקרון ששכר בטלה (שֶבֶת) משתלם בהתאם לשכרו של שומר קישואין (בבא קמא פג ע"ב), לא הבינותי מעולם. על שום מה באה נטיה זו להקל על המזיק־ההורג וכדו', והרי יש אנשים ששוויים אינו נמדד לפי יכולתם כעבדים. מדוע אין אומדים גם כאן לפי הנוסחא לתשלום שבפסוק הבא (כה ד"ה כויה וגו') - אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך. כלומר, כל אחד לפי מעמדו ועושרו וכיוצא בזה ולא מחיר מינימלי אחיד. (פ' משפטים תשנ"ה) וראה מאירי למסכת בבא קמא שם (ד"ה אמר המאירי) שלכך אין שמים אותו בכמה שהיה מוכן שישלמו לו ויקטעו את ידו או את רגלו, משום שבכך יש הפסד גדול למזיק, שהרי לא היה רוצה כלל שיחסר לו אותו אבר אלא בכסף רב מאוד - הרבה יותר מערך שוויו, לכך רואים אותו כעבד. ועל תשלום שֶבֶת לפי שכרו של שומר קישואים כתב ר"ע מברטנורא על המשנה שם (פ"ח מ"א): שהרי אין ראוי למלאכה אחרת אפילו בלא חולי, שהרי נקטעו ידו ורגלו והוא כבר נתן לו דמיהן. וראה תוספות ד"ה רואין (שם בדף פה ע"ב) שכתב: ונראה דאם היה מלמד תינוקות, לא נאמר כאילו הוא שומר קישואין, ובשיבר רגלו - אם היה עושה מעשה מחט או נוקב מרגליות, לא נאמר כאילו הוא שומר הפתח, דאם־כן לקתה מדת הדין, אלא הכא בסתם בני אדם שאינן בעלי אומנות.