ברכת אשר על התורה · ויקרא · פרק 19 · פסוק 12

"ולא תשבעו בשמי לשקר, וחללת את שם אלהיך" וגו'. המעבר מלשון רבים ללשון יחיד כאן הוא קצת קשה, אך מכל מקום ניתן ללמוד מכאן על מעין מקבילה למעלה (יח, כא) "ומזרעך לא תתן להעביר למלך, ולא תחלל את שם אלהיך" וגו', כי שם היה אולי אפשר לראות בסיפא "ולא תחלל" וגו' משום לאו נפרד (ולא כרמב"ן ור"ע ספורנו על אתר), אך מכאן ברור שכוונת הכתוב לומר, שבמקרים ספציפיים אלה יהיה חס וחלילה משום חילול שם שמים. ברם, ממילא קשה, כלום אין עניין חילול השם עניין שעומד בפני עצמו, כלומר איסור על כל מעשה או מחדל שעלול להביא לידי חילול שמו יתברך? וצריך לחפש, היכן מדובר בזה בהלכה. (פ' אחרי־מות קדושים תשנ"ט) וראה רמב"ם (הלכות יסודי התורה ה, א) שכתב: כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה, שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (להלן כב, לב), ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: "ולא תחללו את שם קדשי" (שם), כיצד? כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג, שנאמר במצוות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (יח, ה) - וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר - הרי זה מתחייב בנפשו. ע"כ. לאו זה אף נמנה במניין המצוות (ראה "ספר המצוות" לא תעשה סג וב"ספר החינוך" מצוה רצה). מלבד הלאו של "ולא תחללו את שם קדשי", שנאמר כאיסור בפני עצמו, מצינו שהזכיר הכתוב חילול השם אף בעבירות מיוחדות, שמהותן חילול שם ה', לפי שהן עבירות חמורות (בשבועת שווא או בשבועת שקר, בשבועת העדות או בשבועת הפקדון, בנותן מזרעו למולך, בגילוי עריות, בחילול קדשים ועוד).

באשר למעבר מלשון רבים ללשון יחיד כמו כאן - "ולא תשבעו... וחללת", ישנם כמה כאלה, ראה להלן (טו) "לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל" וראה גם פסוק יט וגם כז ועוד. ולפי שעה לא מצאתי לזה תשובה. (פ' אחרי־מות קדושים תשס"ב)